שאלה זו נדונה בפסק-דינה של סגנית הנשיאה (כתוארה דאז) כבוד השופטת (בדימוס) ד"ר דרורה פלפל בת.א. (ת"א) 2150/08 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' אורלי הרן (פורסם בנבו, 8.7.2013) (להלן: "עניין הרן"), במסגרתו נדונה תביעה כספית שהגיש בנק מזרחי-טפחות נגד לקוחתו בגין חובות שנוצרו בחשבון אותו ניהלה אצלו. העובדות בתמצית הן אלה: הלקוחה היא אישה בגירה ומשכילה, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ומינהל עסקים, שחלתה בסרטן ועברה בעת הרלוונטית טיפולים כימותרפיים. היא העניקה לבנה ייפוי-כוח לבצע פעולות בחשבון בנק ייחודי אותו פתחה לצורך פעילותו בו, לרבות פעולות המוגדרות "בסיכון גבוה" (השקעות בניירות-ערך ומכשירים פיננסיים שונים). במשך תקופה של כשלוש שנים ביצע הבן פעולות ספקולטיביות בחשבון, הכרוכות "בסיכון כספי בלתי מוגבל". פעולות הבן הובילו להפסד כל כספיה של הלקוחה בחשבון וליצירת חובות כלפי הבנק בסכום העולה על 12 מיליון ש"ח.

באופן תקדימי, קבע בית-המשפט, כי "הבנק אמור לשמש אפוטרופוס למתאבד הכלכלי", והטיל עליו אחריות למניעת "התאבדותו הכלכלית" של לקוחו מכוח הדוקטרינה של אשם-תורם. לאור האמור נקבע כי הבנק יישא במחצית ההפסדים שנגרמו ללקוחה.

במסגרת הערעור שהגישו שני הצדדים, ביטל בית-המשפט העליון (השופטים חיות, שהם וברון) את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בהכרעה על דרך הפשרה, והפחית את שעור חלקו של הבנק בהפסדי הלקוחה מ-50% ל-25%.

יוער, כי בפסיקות עבר בהן נדונו שאלות דומות, קבעו בתי-המשפט כי הבנק אינו אפוטרופוס על כספי לקוחותיו, ואינו רשאי לפגוע באוטונומיה הכלכלית שלהם[1].

הלכה מושרשת של בית-המשפט העליון היא כי בנק חב חובת-זהירות וחובת-אמון כלפי לקוחותיו כמו גם חובת תום-לב מוגברת[2]. האם היה מקום להרחיב את חובת-האמון וחובת תום-הלב ולהטיל על הבנק, יש מאין, חובה לשמש כאפוטרופוס או כמעין יועץ משפטי או פיננסי ללקוחותיו?

לגישתנו, עם כל הכבוד הראוי, ספק רב אם נכון לקבוע, כפי שנעשה בעניין הרן, כי לבנק אחריות לעצור את פעילותו של לקוחו שהוא "מתאבד כלכלי".

פסק דינו של בית-המשפט דורש למעשה מהבנק לשלול את הכשרות המשפטית של הלקוח לביצוע פעולות מסוימות. מדובר בסנקציה חמורה, אשר כמדיניות משפטית ספק אם ניתן לאפשרה בלא אישור של בית המשפט[3].

סירובו של בנק לבצע פעולה שהלקוח דורש את ביצועה מהווה גם הפרה של הסכמים בינו לבין לקוחו ושל חובות הנאמנות שלו כלפיו. הבנק אינו מחויב להסכים לפעולות הלקוח, הגיונן או כדאיותן, כדי שתחול עליו חובה לבצען. בסירובו חושף הבנק את עצמו לתביעה מצד הלקוח בגין הנזק שעשוי להיגרם ללקוח כתוצאה מסירובו. פסק-הדין בעניין הרן אינו מעניק לבנק חסינות מפני תביעת לקוח מקום שבו פעל הבנק ליישום הוראות פסק-הדין.

יתרה מכך, הטלת חובה כאמור על הבנק במקרים של השקעות ספקולטיביות עלולה להוביל לתוצאה (הבלתי רצויה) של שלילה גורפת ביכולת הפעולה של לקוחות הבנק בענפי מסחר שונים בניירות-ערך המקובלים היום בארץ ובעולם מאחר. נהיר, כי לא לכך כיוון בית-המשפט.

מאחר ו"התאבדות כלכלית" יכולה להתקיים גם במקרים בהם הסכום שבסיכון נמוך מהמיליונים בהם עסק עניין הרן (למשל כאשר חוסנו הכלכלי של המשקיע נמוך), הרי משמעות הדבר היא הטלת חובה בלתי-סבירה על הבנק לבדוק כל פעולה של כל לקוח, גם בסכומים נמוכים, וכן את איתנותו הפיננסית אף מעבר לחשבונותיו בבנק עצמו.

נציין, כי אחת הסיבות להטלת האחריות בעניין הרן נבעה מכך שהנזק בחשבון נגרם באמצעות מיופה כוחה של הלקוחה ולא על-ידה. ואולם, משלא הוכח (ואף לא נטען) שהלקוחה רומתה על-ידו או נוצלה, לא ברור מדוע יש להטיל ספק בהחלטתה ליפות את כוחו ולפטור אותה מהנזק שנגרם כתוצאה מהחלטתה. האם היה בית-המשפט מטיל על הבנק חובה כפי שהטיל, מקום בו הלקוחה הייתה מעניקה ייפוי-כח בחשבונה ליועץ השקעות, אף אם זה לא היה מעניק ללקוחה יעוץ נכון או טוב?

בנוסף, בעוד ביצוע פעולה חריגה בודדת מצדיקה הדלקת "נורת אזהרה" אצל הבנק לבדוק שאכן הפעולה היא על דעת הלקוח; הרי כאשר מדובר בפעולות אשר נעשות (כבעניין הרן) על פני מספר שנים, נראה שאין עוד סיבה להיזקק לאותה "נורת אזהרה" ולפקפק בשיקול-דעת הלקוח.

לכן, גם אילו סברנו שיש מקום לקבוע חובה כללית על בנק כלפי "מתאבד כלכלי", ספק אם הנסיבות שמתוארות בפסק-הדין הצדיקו הטלת חובה זו על הבנק. כאמור, דובר בלקוחה משכילה; אשר פתחה את חשבון הבנק לצורך ניהולו על-ידי בנה לו העניקה יפוי-כח; חתמה על כל המסמכים הרלבנטיים, לרבות אישור לפעולות החריגות שבוצעו ומודעותה ולסיכון הכספי הבלתי מוגבל הכרוך בהן; הזרימה כספים נוספים לחשבון לבקשת בנה ולא הראתה עניין מיוחד בנעשה בחשבון ובאזהרות הבנק שהופנו אליה מעת לעת בדבר מצב החשבון והחריגות בו.

ללמדך, כי הגב' הרן הייתה מודעת היטב לטיב הפעילות בחשבונה ולסיכון בה, אך בחרה באופן מודע להישאר אדישה.

בכל מקרה, נראה לנו כי בנסיבות המקרה חיוב הבנק באשם-תורם בגובה 50% מגובה החוב הינו גבוה באופן בלתי סביר. גם אם קיימת לבנק אחריות כלפי לקוחו, הרי בראש ובראשונה האחריות לנזק מוטלת על הלקוח עצמו. הטלת אחריות שווה על הלקוח והבנק כאמור משנה, לדעתנו, את חלוקת הסיכונים והסיכויים בין הצדדים באופן בלתי סביר. לגישתנו, אין הלקוח יכול להסתמך על חובת-האמון שחב הבנק כלפיו כמזור לכל נזק שביצע בעצמו בחשבונו שעה שהוא עצמו "עוצם עיניים" באופן רשלני.

 

 


[1] ת.א (ת"א) 2759/98 יעקבי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (16.12.2008, בנבו); ראו גם דבריו של כב' השופט ש' פינקלמן, בת.א. (חי') 1046/91 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מרגליות, (12.3.1996, בנבו).

[2] ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות בישראל נ' צבאח, פ"ד מ"ח(2) 573; סעיפים 35 – 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; כב' השופט חשין בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' שרגא פרוסט קוסטמן ואח', פ"ד מ"ז(5) 31. ראו גם: חובות החלות על בנקים של המחברים עוה"ד גלעד נרקיס ומירב מור, כרך א' (הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכל בע"מ, 2002) בעמודים 121 – 158, 229 – 254, 273 - 306.

[3] כמתחייב מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962.