לטעמנו, פסק דינו של כבוד השופט מגן אלטוביה נכון הוא, הן מבחינת הניתוח המשפטי שבו והן לאור התוצאה המגשימה את תכלית החוק ומהותו. לתוצאה זו שאף המחוקק בקבעו נוסחה פשוטה לחישוב המס, מתוך הכרה כי ניסיון לדיוק מירבי, יגרור התדיינויות אין ספור על "קוצו של יוד". במה דברים אמורים?

 

בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה, רווח שנבע לנישום ממכירת נכס שהוחזק על ידו לפני סוף 2002 ימוסה בשיטה הליניארית, אשר לפיה, שיעור המס על רווח ההון יפוזר באופן ליניארי על פני ציר הזמן, כך ששיעורי המס השונים יחושבו באופן יחסי למשך תקופות ההחזקה בנכס, בהן חלו שיעורי מס שונים. כך, חלק רווח ההון אשר נצמח למחזיק בתקופה עד סוף 2002 ימוסה בשיעור מס מלא, בעוד שחלק רווח ההון שנוצר החל מ-2003 ועד למכירתו, ימוסה בשיעורי המס המופחתים החלים מאותה עת ואילך על רווח הון.

 

בפסה"ד בענין בילינקיס טענה חברה פרטית שהוקמה ב-1999, כי עד לנובמבר 2001, לא נצברו בקופתה רווחים משמעותיים, ולכן, טענה החברה שמאחר ובשנת 2003 הופחת שיעור המס החל על רווח ההון יש להחיל על רווחיה את שיעורי מס רווח ההון המופחתים. עוד טענה החברה, כי מאחר ורווח ההון נצבר בעיקרו בתקופה שבה חלו שיעורי המס המופחתים, יש להחיל על רווחיה שיעורים אלה, תוך דחיית הנוסחה הליניארית.

 

בית המשפט דחה את טענותיה של החברה מכל וכל וקבע כי אלו מתעלמות לחלוטין לא רק מלשון החוק שהגדיר את נוסחת החישוב הליניארית לצורך מיסוי רווחי הון, אלא גם מתכלית החקיקה שביקשה לקבוע כי גם אם רווח ההון נצבר ברובו בתקופה בה חלו שיעורי מס מופחתים - כמו בענין בילינקיס - שיעור המס שיחול יחולק באופן שווה לפי יחס תקופות ההחזקה בנכס בכל תקופת שיעור מס. כך יתבצע למעשה "מיצוע" של שיעור המס, בהתאם לאורך תקופות ההחזקה בכל תקופה בה חל שיעור מס שונה. בכך, דחה המחוקק במודע שיטות חישוב מסורבלות אחרות המצריכות בחינת מועדי צבירת הרווחים בפועל לאורך תקופת ההחזקה.

 

אמנם, יישום הנוסחה הזו אינו מביא לדיוק מושלם בייחוס הון שנצבר לשנת מס ספציפית, אך אנו סבורים כי מצב זה אינו בהכרח בלתי-צודק בהתחשב באלטרנטיבה: קיום התדיינויות אינסופיות שמטרתן לגלות את גובה המס, ושכמובן מחייבות הכנת הערכות שווי השכם והערב.

 

לסיכום, לא כל "דווקנות" משמעותה "טכנאות" ולא כל "טכנאות" משמעותה "פגיעה במהות". קביעת בית המשפט מחייבת אותנו לחזור למושכלות ראשונים ולזכור כי נקודת המוצא הפרשנית לכל דבר חקיקה הינה, תמיד, דלת האמות של הלשון, ומשאין לשון החוק יכולה לסבול פרשנות מוצעת כלשהי, די בכך כדי לדחות פרשנות זו.

 

שביט בר-און גלאון צין יגור ושות', עורכי דין

 

 

 


[1] עמ (ת"א) 1301/08 בלינקיס גל צבי נ' פקיד שומה תל אביב