הסכמים כאלו מגיעים לא אחת לבית המשפט במסגרת תביעה לביטולם. טענת האישה היא כי ויתרה על רכושו של המיליונר מהעבר טרם הנישואין, אך לא ויתרה על הרכוש שייצבר בעתיד במשך 20 שנות חייה עימו, בהם היא תרמה לעשייה באמצעות ניהול הבית וטיפול בשלושת ילדיהם ובמשפחה.

יש צדק רב בטענה זו, אולם בית המשפט קבע לאחרונה במקרה דומה, כי אין זה מתפקידו לעשות צדק על פי תפישתו אלא לבצע חלוקה על פי המציאות הקיימת לפניו, והמציאות היא בן השאר כי קיים הסכם ממון שקובע שכל הרכוש הרשום על שם הבעל שייך לו.

האישה ברצותה לבטל את התוצאה הלא צודקת שייצר לכאורה הסכם הממון ביקשה לבטל את ההסכם בהתאם לעילות המוכרות בחוק החוזים-עושק, כפייה, טעות, הטעייה וכו'. בהתאם לעילות אלו כבולות היו ידיו של בית המשפט לעזור לה.

האם בכל זאת יש דרך להגיע לתוצאה הצודקת שתשקף את המציאות והאומנם האמור בסעיף הרכוש בהסכם כפשוטו הוא אכן שיקוף המציאות? לצורך כך יש לבחון מהי מטרתו של הסעיף הקובע כי כל רכוש שיירשם במהלך הנישואין על שם אחד מבני הזוג שייך לבן הזוג על שמו רשום הרכוש.

מטרתו של הסעיף לאפשר לבני הזוג במהלך השוטף והרגיל של המציאות היומיומית שקרויה ״החיים״, לערוך ביניהם באופן יומיומי חוזים והסכמים לגביי כל נכס חדש שנרכש במהלך הנישואין ולהחליט איך לרשמו. אם ירשם הנכס החדש על שם הבעל יהיה שייך לבעל. אם יירשם על שם שניהם יהיה שייך הנכס לשניהם. בוודאי שאין מטרתו של הסעיף לאפשר לבן זוג אחד להחליט בעצמו ולבדו כי נכס מסוים שרכש הוא רק שלו, לרשום את הנכס על שמו או מי מטעמו וכך להוציא נכסים מבן הזוג השני. המינימום הנדרש כאן הוא ליידע את בן הזוג השני כי נרכש נכס חדש וכי נכס זה לא יירשם על שם בן הזוג השני. ככל ובן הזוג השני יתנגד תהא לו אפשרות לנהל מו"מ עם בן זוגו ותהא פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה ואם לא עשה כן ייחשב כמוותר.

ובמה דברים אמורים? כדי שהאישה תקבל את זכויותיה אין לתבוע את ביטול ההסכם אלא לטעון בהתאם להסכם דווקא כי הרישום של הנכס אינו קובע את הבעלות בו לגביי נכסים שהוסתרו או נרכשו ללא ידיעת האישה.

לא ייתכן כי האישה התכוונה שהבעל יעשה ברכוש החדש שנרכש ככל העולה על רוחו בעודו עובד שעות ארוכות מחוץ לבית כשהיא מחזיקה את הבית והילדים עבורו. הבעל ירכוש נכסים חדשים כתוצאה מעבודתו זו לה היא תורמת, מבלי שניתנה לה הזדמנות לנהל מו"מ עימו לגביי הנכס החדש. על כן ככל שהנכס הוסתר ממנה או לא הובא לידיעתה ולא ניתנה לה אפשרות לדרוש רישום באחוז כלשהוא על שמה אין לראות את הרישום כקובע בעלות בלעדית על הנכס בהתאם לסעיף ההסכם עצמו. עצם העובדה שקיים הסכם ממון שקובע בעלות לפי רישום מלמד על כוונת שיתוף, שהרי אילולא כן היה נרשם בהסכם כי כל נכס שירכוש בן הזוג בעל ההון במהלך הקשר יהיה שלו ובבעלותו.

כאן נשאלת השאלה האם ראוי שיהיה בכוחו של הסכם ממון לשלול לחלוטין שיתוף בנכסים שהושגו ממאמץ עבודה של אחד מהם ולא לקבוע מינימום של שיתוף ברכוש זה, לאו דווקא מחצה במחצה, עם שותפתך לחיים. לצורך כך ניתן להקיש וללמוד מתחום דיני העבודה, אשר שוללים הסכמים בהם עובד מסכים לעבוד בחינם. מכוח קל וחומר, כאשר מדובר בבני זוג, החיים יחד 20 שנה ולהם 3 ילדים, שברור כי נעשה מאמץ משותף בהשגת הרכוש העסקי(אחד בחוץ ואחד פנימה מבית), וכי יחסי הכוחות אינם שווים, לא ראוי שבית המשפט יקבל הסכם ממון מן העבר בו האישה הסכימה לצאת מהקשר ללא כלום מהרכוש החדש שנצבר בזמן הנישואין.

אם הייתה האישה רק המטפלת של הילדים, הסכם כזה היה בטל ובית המשפט היה מחייב בפיצויים, בשכר ראוי לעבר ובתשלומי פנסיה. מן הראוי כי המחוקק יתערב ויקבע אחוז מינימאלי של שיתוף ברכוש שנצבר בזמן הנישואין כתוצאה ממאמץ עבודה של אחד מבני הזוג, לגביו לא ייתכן וויתור ללא תמורה, מצד מי מבני הזוג, לצד תקופת זמן מקסימאלית לאחר הנישואין שלאחריה לא יהיה ניתן לוותר על אותו אחוז משותף כאמור.

הכותבת היא מייסדת ומנהלת משרד עוה"ד קורן-אויזרוביץ.

לאתר המשרד לחצו כאן