"תת מגזר" הסובל מתופעת ההכפשות הוא ציבור הרופאים. במיוחד נכון הדבר לרופאים בתחום העור, הפלסטיקה, הגניקולוגיה, העיניים והילדים. תחומים נפוצים אלו רגישים יותר, הן בשל אופי המטופלים, והן בשל סוג הטיפולים והניתוחים.

העיסוק בחייהם, בבריאותם ובשלומם של המטופלים, בשילוב עם העומס הכבד והבלתי אנושי כמעט על המערכת הרפואית, המחסור הרב בכוח אדם מיומן (הן כוח עזר כמו אחים ואחיות והן רופאים), "העצבים החשופים" בחברה הישראלית המתוחה והנטייה הישראלית לשתף ברשתות החברתיות הגיגים, "רשמים" ועובדות (שפעמים רבות אינן "עובדות" כלל) – כל אלו תורמים את חלקם להתנגשות כמעט בלתי נמנעת בין מטופלים לבין רופאים, וכפועל יוצא מכך מ"קתרזיס" הבא לידי ביטוי לא פעם בפרסומים מכפישים ברשת האינטרנט.

אין חולק בדבר החשיבות הרבה שיש לייחס לשיתוף חוויות אישיות, רשמים וחוות דעת על רופאים, ולאחרונה אף הושק אתר שאמור לדרג רופאים לפי איכות.

אולם יחד עם זאת, פרסומים שקריים המאשימים רופאים ברשלנות, באטימות לב מכוונת או בהתעלמות מצרכי המטופל, עלולים להוות לשון הרע, לפגוע קשות במשלח ידם של הרופאים, במיוחד בסקטור הפרטי, ולהסב להם נזקים משמעותיים, הן בקרב הקהילייה הרפואית, והן בקרב פציינטים עתידיים.

לא פעם, סיבוך רפואי או הידרדרות במצבו של חולה הם, למרבה הצער, מצבים שלא ניתן למנוע אותם או לצפות אותם, ולכן אין המדובר ברשלנות של הרופא המטפל.

מעניין לציין, כי בשנה החולפת ניתן פסק דין מעניין בבית משפט השלום בנתניה, שבו פוצתה רופאת נשים, בגין פרסומים מכפישים, אשר הופצו, בין היתר, במרשתת. בפסק הדין נקבע כי עיסוק של רופא הנותן שירותים למבוטחי קופת החולים אינו הופך את הרופא ל"איש ציבור", ולכן גם פרסום שהוא נכון לא ייהנה בדרך כלל מהגנת אמת הפרסום (ת"א 59617-11-14). פסק דין זה מעניין, כי הוא מצמצם, הלכה למעשה, את ההגנה הניתנת לפרסומים לא זהירים נגד רופאים.

במקרים קיצוניים עלולים פרסומים לא זהירים במרשתת לגרום להסתה של ממש כלפי רופאים, עד כדי סיכון של פגיעה בנפש.

ואכן, לאחרונה הוגשה הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול, לפיה "אלימות מילולית" תכלול גם פרסום כלפי איש צוות במוסד רפואי, שיש בו חשש ממש שהמפרסם יעשה מעשה אלימות פיזית כלפי אדם. לפי חוזק זה, ניתן למנוע כניסת אדם במקרים של "אלימות מילולית".

לטעמי, יישום חוק זה עלול להיות לא מידתי ועלול לפגוע בזכויות הבסיסיות של מטופלים ובני משפחותיהם, לקבל טיפול ולהיות מלווים על ידי בני משפחה או קרובים אחרים.

לטעמי, הפתרון הנכון והמתאים יותר לפרסומים במרשתת, ככל שהמדובר בפרסום מכפיש שאינו נכון, הוא הגשת תביעת לשון הרע, ובגדרה גם, ככל שהמדובר בפרסום קיצוני, בקשה לסעד זמני להסרת הפרסום עד למתן פסק הדין.

שימוש נכון ומידתי בכלים משפטיים אלו עשוי לסייע לא פעם לרופא ששמו הוכתם לצמצם את מידת הנזק שעלול להיגרם למוניטין שרכש משך שנים בדם, ביזע ובדמעות.

במקרים המתאימים די, מבחינת הרופא, בעצם קבלת הסעד להסרת הפרסום כדי להביא לפתרון הרצוי ואין צורך להמשיך לנהל את ההליך המשפטי לסעדים קבועים של צווי הסרה, צווי מניעה, פרסומים מתקנים וכמובן פסיקת פיצויים.

הכותב הינו בעלים ומנהל של משרד עוה"ד שלומי וינברג ויו"ר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין