התביעה, בהיקף של כ-190 מיליון שקלים, הוגשה לאחר שמשרד האוצר הפקיע את ניהול הקרן, נגד נושאי המשרה בקרן הפנסיה בטענה כי בסוף שנות ה-90 השקיעו השקעות עודפות בשיפוץ מלון "הוד" בים המלח, תוך ניהול רשלני וללא הפעלת שיקול דעת. עוד הועלו טענות בנוגע לסכומים ששולמו כשכר עבודה למיכאל צולר, ששימש בפועל כיו"ר חברה בבעלות ההסתדרות, הע" תשורה, אשר נתנה שירותי ניהול לקרן הפנסיה.
בפסק דין מפורט האוחז למעלה מ-200 עמודים, קבע בית המשפט (כבוד השופט י. פרגו) כי הוא דוחה את התביעה על כל רכיביה, וכי התנהלותם של נושאי המשרה היתה לטובת עמיתי הקרן. החלטותיהם של נושאי המשרה נתקבלו במסגרת סמכויותיהם ולא נפל כל פגם בהתנהלותם, כאשר הם פעלו בסבירות ובאחריות להגנה על זכויות העמיתים ושמרו כל העת על קרן מאוזנת מבחינה אקטוארית. נקבע כי לא היה מקום להגיש תובענה אישית כלפי מי מנושאי המשרה, וכי לא נפל פגם בהתנהלותו של מיכאל צולר, אליו הופנו עיקר חיצי הביקורת, לרבות בכל הקשור להקמת חברת הע"ל תשורה, דמי הניהול והבונוסים שקיבל צולר.
בית המשפט קיבל את כל טענות הנתבעים, ובהתייחס להלכה המשפטית בדבר אופן התנהלות דירקטורים ונושאי משרה על-פי "כלל שיקול הדעת העסקי", נקבע כי התנהלותם היתה סבירה וראויה, על דרך של קבלת החלטות מושכלת, בכך ש"בישיבות הדירקטוריון והוועדות השונות הועלו ונדונו בצורה מפורטת כל הנושאים הקשורים להתנהלות הקרן והשקעותיה, לרבות הנושאים שבמחלוקת בתיק הנדון. כל שנעשה לרבות ההשקעות שבוצעו, התקבלו לאחר דיון והחלטה בדירקטוריון ובוועדות הנוגעות בדבר".
בפסק הדין נמתחה ביקורת חריפה על עצם הגשת התביעה ואופן הגשתה, ועל המהלכים שקדמו לה, תחת פיקוחו של עו"ד שגב. נקבע כי לא ניתן לקבל את תוכנו של דו"ח הביקורת שנערכה בקרן מטעם משרד האוצר, ואת המסקנות מרחיקות הלכת שהתיימר לקבוע ללא בדיקה ראויה וממצה.
עוד נקבע כי כל העובדות הרלוונטיות היו ידועות למשרד האוצר, בהיותה של קרן הפנסיה גוף הנתון לפיקוח שוטף והדוק של משרד האוצר, אשר קיבל דו"חות שוטפים ומפורטים על פעילותו. בית המשפט קבע כי "קשה להאמין וגם לקבל, שאם דבר מה היה בלתי תקין בהתנהלות הקרן ונושאי המשרה בשנים הרלוונטיות - 97' ואילך, לא היה מעיר על כך משרד האוצר בזמן אמת והיה 'מתעורר' רק בשנת 2006... לא בכדי לא הוזמנו לעדות אנשי האוצר אשר שמם הוזכר על-ידי צולר. יש להניח שהסיבה לכך נעוצה בכך שהם היו מאשרים את הנאמר והמוסבר".
על רקע זה קבע בית המשפט, כי לצד דחיית התביעה לגופו של עניין, יש לדחותה גם מחמת התיישנות ושיהוי בהגשתה, שכן היתה בידי משרד האוצר אפשרות להגישה קודם לכן, והמידע הרלוונטי היה גם בידיעת העמיתים עצמם. לפיכך, לא היה מקום להגשת התביעה מטעם האוצר מלכתחילה.
בית המשפט אף קבע כי אין הסבר לשינוי במדיניות משרד האוצר כלפי הקרן ואופן ניהולה באמצעות חברת הע"ל תשורה, אשר קיבל את תמיכתו ואף את ברכתו של משרד האוצר, אשר שינה את טעמו עקב חילופי תפקידים. נדחה הניסיון לבקר את העובדה שהקרן רכשה שירותי ניהול מחברת הע"ל תשורה שבבעלות ההסתדרות, ואף נקבע כי ניהול זה היה לטובת עמיתי הקרן ואף הביא לחסכון בהוצאותיהם לעומת ההוצאות ששולמו קודם לכן, ולעומת ההוצאות המשולמות כיום לאחר שהקרן נרכשה על-ידי בית ההשקעות פסגות.
נקבע כי עצם העובדה שקרן הפנסיה היתה ונותרה כל העת הקרן היחידה מסוגה שהיתה מאוזנת אקטוארית ללא צורך בתמיכת האוצר, בניגוד לקרנות הוותיקות האחרות שהיו בגירעונות גדולים והולאמו על-ידי האוצר, מעידה כי אין ממש בטענה כי ניהולה היה כושל.
בית המשפט העלה תמיהה שמא המהלכים אשר ננקטו והובילו להגשת התביעה הם תוצאה של מאבק פוליטי בגופים הקשורים להסתדרות, או שמא מדובר במהלכים של משרד האוצר שנועדו להפקיע את ניהולה של קרן הפנסיה מידי ההסתדרות בשל שיקולי מדיניות וללא קשר לביצועיה הטובים תחת ניהולם של הנתבעים.
בית המשפט אף הוסיף ושיבח את תרומתו הגדולה של מיכאל צולר לקרן ולעמיתיה בהשקעות שהוביל כיו"ר הדירקטוריון, וקבע כי היתה הצדקת עניינית וראויה בהחלטת הדירקטוריון להעניק לו בונוס על הצלחת הקרן וביצועיה הטובים.
נושאי המשרה המרכזיים בקרן יוצגו על-ידי עו"ד בעז בן צור, עו"ד קרן שמש ועו"ד אורי שנלר ממשרד עורכי הדין בעז בן צור ושות'.
