לעת גירושין, קורה ומי מבני הזוג או שניהם, חושדים זה בזו ולהיפך בבגידה. הם נוהגים לשכור את שרותיהם של חוקרים פרטיים, על מנת ל"תפוס" את בן/ בת הזוג על חם, בין השאר, על מנת להשיג יתרונות כלכליים בהליך הגירושין. אלא מאי, עפ"י דין, יש לחלק את הרכוש בין בני הזוג עם הגירושין שווה בשווה ביניהם, בין אם בן/ בת הזוג בגדו ובין אם לאו וזאת מאחר שבמדינת ישראל חלוקת רכוש לעת גירושין, הנה ללא אשמה. יחד עם זאת יש לציין, כי לביהמ"ש קיימת הסמכות להשתמש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ולקבוע כי חלוקת הרכוש לא תהיה מחצה על מחצה, אך זאת במקרים מאוד מיוחדים.
קיימים מקרים בהם "נתפס" בן הזוג כשהוא מבלה עם גברים או בת הזוג, כשהיא מבלה עם נשים. לרב במקרים מעין אלו, יפנה בן הזוג הנבגד לבית הדין הרבני, בשל עמדותיו בנושא הזוגות החד מיניים. התקווה של הצד הנבגד היא, כי בית הדין יפעל בהתאם לעמדותיו אלו וינשל את הבוגד או הבוגדת לפחות מחלק מן הרכוש המשותף.
בית הדין הרבני חייב על פי פסיקת ביהמ"ש העליון (בג"ץ בבלי), לפסוק בענייני רכוש, בהתאם לדין האזרחי (הלכת השיתוף או חוק יחסי ממון בין בני זוג (לגבי מי שנשאו לאחר ה 1/1/74)). יחד עם זאת, כבר ניסה בית הדין הרבני הגדול את כוחו לפני מספר שנים ופסק, כי אישה אשר בגדה בבעלה תקבל נתח רכוש קטן יותר. בית הדין עשה שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון וקבע, כי עקב ההשלכות הכלכליות שיש לבגידה על הצד הנבגד, יש להעביר לאישה הבוגדת חלק קטן יותר מן הרכוש המשותף.
פסיקה זו של בית הדין הרבני הגדול, בוטלה ע"י בית המשפט העליון בבג"ץ 8928/06. בג"ץ פסק כי : "עפ"י החוק יש לאזן באופן שוויוני את הנכסים בני האיזון, למעט בנסיבות מיוחדות. קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה, לדעתי, בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון, שהרי הזכויות הסוציאליות הן חלק מפירות ההשתכרות הכוללת אשר נצברו במהלך תקופת עבודתו של בן הזוג. לפיכך, נסיבות המקרה שבפנינו אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים.....לכל פירוק של נישואין ישנן השלכות כלכליות נרחבות. הצורך "לבנות בית אחר" אינו ייחודי רק לבני זוג שנישואיהם פורקו בשל בגידה".
יש לציין, כי גם בית המשפט לענייני משפחה מכניס את גורם האשם אל הפסיקה, בהתייחסו לאלימות במשפחה ולהברחת רכוש, כאל גורמים לפגיעה באיזון הרכושי. שניהם מבססים את הפגיעה באיזון המשאבים, על סעיף 8 לחוק יחסי ממון.
בעמ"ש 13313-12-11, דרש בעל אשר נהג לבגוד באשתו לאורך הנישואין, מחצית מדירתה הפרטית של אשתו. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את הערעור אשר הגישה האישה וקבע כי לפי חוק יחסי ממון, אין לחלק לעת גירושין נכסים חיצוניים – קרי : אותם נכסים שנרכשו לפני הנישואין. הוא קבע כי הדירה תישאר של האישה, מאחר שעל מנת לקבל חלק מנכס חיצוני, נדרש בן הזוג להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס. במקרה זה, "קשה לייחס כוונה לבן זוג, לשיתוף בן הזוג האחר ב'נכס חיצוני', כשהאחר אינו שומר אמונים לבן זוגו, בוגד בו עם נשים אחרות ומנסה להעלים ממנו לא רק נכסים חיצוניים אלא גם נכסים משותפים, ומפר כל פעם מחדש הבטחות לשנות מדרכיו חרף נכונותו של בן הזוג לסלוח לו ולקבלו".
לסיכום
למרות החריגים אליהם התייחסתי לעיל, יש לזכור, כי החוק וההלכה הפסוקה קובעים, כי הרכוש המשותף יחולק שווה בשווה לעת גירושין וזהו הכלל החל על בני זוג, בלי קשר למידת האשמה שלהם בפרוק התא המשפחתי. חשיבותו של עקרון זה הנה עצומה, שכן הדבר מבטיח שבני זוג יצאו מהנישואין באופן שווה יחסית, כך שמי שהשקיע בבית לא יינזק לעומת מי שהשקיע את עיקר זמנו מחוץ לבית. שניהם תרמו לתא המשפחתי, רק באופנים שונים ולשניהם זכות לחלק שווה ברכוש המשותף.
