מאז פרסום תקנות סדרי הדין החדשות התמקדה תשומת הלב בעיקר בשינויים ובחידושים שיש בהן ביחס לאופן הגשת וניהול ההליך המשפטי. נושאים אלה הינם כמובן חשובים כשלעצמם אולם פרט לעניינים "טכניים" אלה התקנות החדשות טומנות בחובן הפתעה של ממש.

הבא בשערי התקנות נתקל בפתחן בפרק שלם שכותרתו "עקרונות יסוד". מבוא זה הינו מעין נווה מדבר בנוף הצחיח משהו של התקנות  שכן, הוא מבקש לקבוע  עקרונות יסוד "חוקתיים" של ההליך המשפטי, אופן קבלת ההחלטות בו ואיזון האינטרסים המוטל על בימ"ש.

ההפתעה למצוא עקרונות יסוד כאלה דווקא בתקנות סדר דין מתעצמת בשים לב שאין כל חוקי יסוד או חקיקה רגילה העוסקים בנושאים כבדי המשקל שהתקנות מתיימרות לעסוק בהן בפרק זה. הסמכות שניתנה לשרת המשפטים להתקין תקנות אלה הינה מכוח חוק בתי המשפט (נוסח משולב). אך חוק זה כלל אינו קובע עקרונות יסוד כאלה. לכן קיימת שאלת כבדת משקל מהו הבסיס לסמכות שנטלה לה שרת המשפטים לקבוע עקרונות יסוד כאלה - עניין שמקומו הטבעי והראוי הוא בחקיקה רגילה אם לא בחוק יסוד.

עניין דה אינו תאורטי או אקדמאי כביכול. לעקרונות היסוד יכולה להיות משמעות מעשית מרחיקת לכת אשר היקפה יתברר רק בעתיד. כבר עתה ניתן לציין מספר דוגמאות אשר יבהירו את אשר צפוי בקשר לכך:

  • נקבע כי "הליך שיפוטי ראוי והוגן" מתקיים כאשר בימ"ש מכריע במחלוקת תוך "זמן סביר". האם בהליך בו ניתן פס"ד לאחר חלוף זמן לא סביר - עניין שאינו מוגדר כלל (חודש ? שנה ? שנתיים ?) - יוכל לטעון בעל דין כי פס"ד בטל משום שלא התקיים בעניינו הליך שיפוטי ראוי והוגן ?
  • נקבע כי "הליך שיפוטי ראוי והוגן" הוא כזה בו בימ"ש פוסק "באופן שוויוני, מידתי ויעיל". התקנות אף קובעות כי הליך שיפוטי כזה מטרתו השגת "תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך". למה התכוונו חכמים במילה "מידתית" ? ומהי האבחנה בין שני התנאים: "תוצאה נכונה" ו- "פתרון צודק" ? האם התקנות מאפשרות לבימ"ש לסטות מהתוצאה "הנכונה" (כביכול לפי הדין) ולהקנות לו סמכות לפסוק באופן "מידתי" ו"צודק" (מונחים אמורפיים הניתנים לפרשנות רחבת ידיים).
  • נקבע כי מטרת התקנות הינה להגשים את "העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן ". כך, למשל, נקבע כי בימ"ש יקיים דיון "לפי כללי הצדק הטבעי". ברם, כאמור "העקרונות החוקתיים" הללו לא נקבעו בדבר חקיקה. ככל שהכוונה הינה " לעקרונות חוקתיים" מופשטים שלא נחקקו (דהיינו: כאלה שנקבעו בפסיקות בימ"ש העליון), האם במקרה של התנגשות בין האמור בתקנות לבין פסיקה כזאת – גובר האמור בפסיקה ? כך, למשל, האם הגבלת היקף הטיעון בכתבי הטענות שנקבע בתקנות מקיים את כללי הצדק הטבעי ? האם אין בכך לפגועע בזכות הטיעון כפי שנקבעה בפסיקת בימ"ש העליון ?
  • נקבע כי בימ"ש "יאזן" בין אינטרס בעלי הדין ובין "האינטרס הציבורי", הכולל למשל "חסכון במשאבי זמן ועלויות" וקיום דיון "מהיר ויעיל". בהיעדר  ביסוס בחוק לאיזון כזה כיצד אמור בימ"ש לבצע  למשל "איזון" בין  "משאבי זמן ועלויות" (של בימ"ש) לבין זכויות הצדדים "להליך שיפוטי ראוי והוגן". האם אין חובת המדינה לספק את "משאבי הזמן העלויות" הנדרשים למערכת משפטית "ראויה והוגנת" ? כיצד זה שדווקא בימ"ש שתפקידו כפי שנקבע הינו לספק "פתרון צודק" הוא זה שצריך להתייחס לשיקולי עלויות ומשאבים - הזרים לחלוטין לתפקידו ומהותו ?

נראה, אפוא, כי פרק "עקרונות היסוד" - אם יקבע כי יש לו תוקף בכלל - יהווה כר פורה לטענות והתדיינויות ביחס אליו החורגות בהרבה מעניינן הצר של התקנות– עניין שלא בטוח כלל ועיקר שאליו כיוונה שרת המשפטים אם כוונתה הייתה  "לייעל" את  ההליך המשפטי.

עו"ד אליהו מאיר.

הכותב הוא ראש מחלקת ליטיגציה במשרד פרימס, שילה גבעון מאיר