"דילמת האסיר", הינה סוגיה מן המפורסמות ב"תורת המשחקים". הדוגמה הבסיסית, מתארת שני אסירים, אשר אם יבטחו זה בזה, ישתקו ולא יגלו כל מידע זה על זה, לא יאלצו לשבת בכלא. משמע : אם הם ישתפו פעולה ביניהם, הדבר יביא לתוצאות אופטימליות מבחינתם. ובכל זאת, רבים בסיטואציה דומה, נוטים לא לשתף פעולה וזאת, מחמת הפחד מפני "בגידה", של מי מן הצדדים במשנהו. מכאן הדבר מוביל לכך, שדרך הפעולה הרציונלית מבחינת שני הצדדים, היא דווקא הלשנה הדדית, קרי : חוסר שיתוף פעולה, שכן אז, הם ישבו בכלא, אבל לזמן מופחת, מאשר היו יושבים בכלא, אילו אחד מהם היה מלשין והשני לא.
אם נבחן את סיטואציית הגירושין, לפי שלושת האופציות הנזכרות ב"דילמת האסיר", אזי אם שני הצדדים נלחמים זה בזה מלחמת חורמה (שקול למלשינים זה על זה), התוצאה עלולה להיות הרסנית למשפחה – לבני הזוג ולילדים. אם אחד מן הצדדים נלחם והשני מוותר (שקול לצד אחד שותק וצד שני מלשין), הצד שמוותר, עלול להיפגע מאוד. אם שני בני הזוג משתפים פעולה (הדבר שקול לשני האסירים ששותקים), הם יגיעו לתוצאה הטובה ביותר עבור כלל המשפחה, קרי : תקשורת בונה ושיתוף פעולה, יביאו להסכם הוגן ומחייב, אשר בצידו תועלת לכלל המשפחה.
ניתן לתאר גירושין, כסיטואציה בה שני צדדים המבקשים להיפרד, מעוניינים למקסם את הרווחים מן הפרוד/ה, הן בתחום חלוקת הרכוש, הן מבחינת דמי מזונות הילדים והן באשר לנושא זמני השהות עם הילדים.
בניגוד לסיטואציה המתוארת ב"דילמת האסיר", בסיטואציה של גירושין, חלק מן הזוגות, מסוגלים לשוחח ביניהם ישירות וחלק אחר, יכול לשוחח באמצעות באי כוחם. לאור זאת, סביר להניח ששני צדדים מתגרשים, יפעלו בתקשורת ובשיתוף פעולה, אשר יביאו אותם למצב אופטימלי מבחינת זכויותיהם ולסיום כל המחלוקות ביניהם בדרכי שלום ולא כך הדבר.
 
גירושין במדינת ישראל, אשר יכלו ברובם להיות הליך קצר, לא יקר ולהסתיים בהסכם שמיטיב עם שני הצדדים ועם ילדיהם, בפועל, במקרים רבים, הופך למלחמת הכול בכל. מלחמה זו כוללת, מרוץ סמכויות, ניסיונות להשיג יתרונות שעלולים להפוך לחסרונות עבור הילדים וניסיונות לפגוע תוך שימוש באמצעים שקריים כגון: תלונות שווא וניסיונות להסית את הילדים.
כאשר אדם המבקש להתגרש, מעוניין לנקום בבן/בת זוגו ולקחת לעצמו יתרונות שלא מגיעים לו עפ"י דין, הדבר מוביל למלחמה קשה. לדוגמה : אדם המבקש רכוש שלא מגיע לו על פי דין, להיות משמורן בלעדי על הילדים, לזכות במזונות גבוהים במיוחד, שמשאירים את הצד השני כמעט חסר יכולת להתקיים, או לשלם מזונות נמוכים במיוחד, שלא יאפשרו לצד השני לחיות חיים ראויים, פועל בצורה פוגענית ומלחמתית. הדבר מוביל, למלחמות בערכאות השיפוטיות - בית המשפט לענייני משפחה, בית הדין הרבני ואף בערכאות דלמעלה. ההליכים הללו גוזלים זמן וכסף רב, טומנים בחובם הליכים נפשיים קשים ורעים, פגיעה בילדים ובמשפחה כולה והם מכל אספקט שהוא, מיותרים.
 
מים, נוקטים בגישת "משחק סכום אפס", לגבי הגירושין?
גירושין, מביאים לידי סיום את הנישואין, המהווים מערכת יחסים זוגית, רומנטית, כלכלית, משפחתית. מטעמים רגשיים, כשיחסים אלו מסתיימים, קיים סיכוי משמעותי לכך, שהם לא יסתיימו בדרך ידידותית, אלא בכעס ולעיתים עם רצון עז לנקום.
הפן הרגשי בגירושין, מונע את סיום הנישואין בשיתוף פעולה ובדרכי שלום ומוביל את בני הזוג, אשר היו בעבר אוהבים, אלי מלחמות.
גורם נוסף, אשר מכביד ביותר על יצירת שיתוף פעולה בגירושין, הנם החוקים במדינת ישראל, שהם חוקים מפלים וכל אחד מהם, לא לוקח בחשבון את המשפחה כולה, אלא את הפרטים. הגבר מופלה מול האישה, בכל הנוגע למשמורת ילדים (קיומה של "חזקת הגיל הרך"), בתחום דמי מזונות הילדים, המושתים בעיקר עפ"י דין על הגבר (לפחות עד גיל שש שנים). במצב כזה, בו החוק מפלה מגדרית את הגברים, נשים אשר סיימו את מערכת היחסים שלא מרצונן, או לאחר שהגבר בגד בהן, או שהוא פגע בהן במהלך הנישואין, או שהן סתם מעוניינות לקחת הכול, כי זה אפשרי, עלולות לפעול בדרך נקמנית ולוחמנית ולנסות להשיג את מה שניתן, גם משמורת ילדים וגם מזונות גבוהים.
הגירושין עצמם, מתבצעים בבית הדין הרבני בלבד. כאן קיימת אפליה נגד נשים. זאת, כאשר גבר אשר מבקש לנקום באשתו, יכול לסרב לתת לה גט. למרות ניסיונות משמעותיים של בית הדין לטפל בבעיה, יש גברים, אשר מסרבים בכל תוקף לתת לאישה גט, גם במקרים חמורים, לאחר שהם ניסו לרצוח את האישה וגם במקרים אחרים. באמצעות אי מתן הגט, הם מונעים מן האישה להינשא שוב ולהביא ילדים לעולם עם גבר אחר, שכן, אם היא תעשה כן, ילדים אלו יהיו ממזרים. זאת, כאשר אם אישה מסרבת לקבל מבעלה את הגט, הוא יכול לחיות עם אישה אחרת ואף להביא ילדים לעולם, כאשר ילדים אלו לא "יזכו" לתואר "ממזר", שלו השלכות חמורות ביהדות.
מכאן עולה, כי בעיקר המדינה, היא זו אשר מונעת מבני זוג להתגרש בשיתוף פעולה. המדינה על חוקיה הארכאיים והמפלים, מפרה את האיזון בין בני הזוג ומעודדת לוחמנות ביניהם ובגין כך, הם וילדיהם סובלים סבל מיותר לעת גירושין.
דוגמה נוספת, מתוך עולם תורת המשחקים, ניתן להציג מדברי זוכה פרס נובל פרופ' ישראל אומן. לדבריו, "המלחמה איננה אי-רציונלית, אלא יש לחקור אותה כדי להבין ולמנוע אותה. עשיית שלום פשטנית עלולה לגרום למלחמה, ואילו מרוץ החימוש, והרתעה הכוללת איומי מלחמה אמינים והשמדה הדדית מובטחת, עשויים למנוע מלחמה באופן מהימן".
במרוץ חימוש, כל צד מנסה להשיג יתרון ובכך כופה על השני להתחמש יותר, במטרה לכפות על הצד השני לוותר. התנאים מוחמרים, עד הגעה להקצנת עמדות, במטרה לאיים על הצד השני.
בסופו של דבר, המטרה היא להביא את שני הצדדים לשווי משקל אסטרטגי.
ניתן להשליך מכאן על סוגיית הגירושין. מדובר בשני צדדים, אשר חלק מהם עויין זה את זו ולהיפך והם מבקשים למקסם את הישגיהם. כל צד מתחמש במיטב עורכי הדין ובמיטב הטקטיקות, שלא לומר לעיתים השקרים, על מנת לפגוע בצד השני ולזכות. במידה שהמדינה היתה מחוקקת חוקים, אשר מתחשבים במשפחה כולה ובצרכיה ולא בצרכי כל צד בנפרד, תוך פגיעה בצד השני, היא היתה קובעת חוקים מתאימים, אשר היו מובילים את המתגרשים לשיתוף פעולה. לדוגמה : גירושין אזרחיים לצד דתיים, דמי מזונות שמושתים על שני ההורים וזמני שהות שוויוניים, בהתאם לצרכי אותה משפחה. במצב כזה, לא היה כל אינטרס לצדדים לפתוח במלחמה. החקיקה הקיימת, מעודדת מלחמה בין בני זוג, אשר נכונים להילחם על מטרותיהם בלי לוותר.
חקיקה הוגנת, שוויונית, שלא תפלה אף צד ולא תתן לאף צד יתרונות אסטרטגיים, אלא תביא את הצדדים מלכתחילה לשיווי משקל אסטרטגי, תעודד שיתוף פעולה בין בני הזוג.
כפי שעולה ממחקרים בתחומי המשפט, הפסיכולוגיה, הכלכלה ותורת המשחקים, שיתוף פעולה הוא המצב האופטימלי, אליו רצוי להגיע. סיום מערכת הנישואין באופן הוגן, תביא תועלת למשפחה בכללותה, הורים, ילדים ואף סבתא וסבא. יחסכו הוצאות אדירות לצדדים. עורכי הדין ובתי המשפט יתבקשו לערוך ולאשר הרבה יותר הסכמים. צמצום הסבל הכרוך בגירושין רוויי מלחמות, היא מטרה נעלה מאין כמוה וצריכה להיות השאיפה של מדינה מתוקנת. מי ייתן.
כל הזכויות שמורות לעו"ד יעל גיל