ניתן לסכם את כללים אלה בעיקר לאחד – לבעלי המניות ניתן כוח הכרעה בקביעת שכרם של עובדי החברה.
הנטייה היא לראות בכללים מחמירים אלה אמצאה ישראלית, הנובעת מצרות עין ומקרתנות של העיירה המקומית. כל שנותר היה להביט בקנאה באחיות הגדולות בניו יורק ובלונדון, שם נשאר בידי הדירקטוריונים חופש הפעולה ושיקול הדעת בקביעת גמול העובדים.
עם זאת, לאחרונה אנחנו רואים מגמה של החמרה הולכת וגוברת בכללי המשטר התאגידי גם בארה"ב ובאנגליה, הנוגעים לגמול דירקטורים. גם במבצרי הכלכלה החופשית ניכר מתן משקל גובר לסנטימנט הציבורי, שהוא חוצה גבולות, כי אין להשאיר את שיקול הדעת בידי הדירקטוריון בשאלת גמול נושאי המשרה וכי יש לתת מידע וכוח בידי בעלי המניות.
נאסד"ק – הסדרי גמול לדירקטורים המשולמים על ידי צדדים שלישיים
החל מחודש באוגוסט, חברות הנסחרות ב-Nasdaq תהיינה חייבות לדווח על כל הסדר אשר במסגרתו דירקטור בחברה מקבל גמול מכל גורם שהוא אינו החברה עצמה. הסדרים מעיין אלה מתקיימים, בין היתר, כאשר בעל השליטה משלם גמול לנושא משרה, שחברה הציבורית אינה יכולה לשאת בו.
הכלל החדש של ה-Nasdaq מטיל את האחריות לגילוי על החברה עצמה, אלא אם היא עשתה מאמצים סבירים לגילוי הסדרי התגמול של הצדדים השלישיים. עמדת ה-Nasdaq היא שמידע על הסדרי גמול כאלה צריך להיות בפני בעלי המניות כשהם מצביעים על בחירתם של חברי הדירקטוריון.
בעוד שחובת הגילוי בגין הסדרי גמול כאלה היא אולי חדשה ב-Nasdaq, נראה שאין ספק שבישראל הסדרי תגמול כאלה מחייבים גילוי. בישראל לעומת הזאת הדיון עוסק בשאלת הלגיטימיות של הסדרי תגמול כאלה – האם הם בכלל חוקיים?
כך, התעוררה השאלה בפברואר 2015 כאשר פרופ' עודד שריג התמנה ליו"ר דירקטוריון מגדל אחזקות ביטוח בעת שהועסק על ידי בעל השליטה בה אליהו חברה לביטוח. עמדת רשות ניירות ערך באותו עניין היתה כי ההסדר עולה בקנה אחד עם הוראות חוק החברות, שאינו מונע העסקתם של דירקטורים בחברה כאשר אלו עובדים או מעניקים שירותים נוספים לבעל השליטה בחברה.
מספר חודשים אחר כך, ביולי 2015 חזר הנושא לסדר היום, הפעם כאשר הוגשה בקשה להכיר בתביעה כתביעה נגזרת נגד עידן עופר, ניר גלעד ונושאי משרה נוספים בחברה לישראל. בבקשה נטען בין היתר כי תשלום מענקים מבעלי השליטה בחברה לישראל לנושאי המשרה בחברה, בגין השלמת מהלך הפיצול של עסקיה, היה פסול, הציב את נושאי המשרה בניגוד עניינים, והינו מנוגד להוראות דין הנוגעות לתגמול נושאי משרה.
בשלב זה הבקשה לאישור התביעה הנגזרת תלויה ועומדת ואיתה גם קיים ספק אם נושאי משרה יכולים לקבל גמול מצדדים שלישיים.
לונדון – קול מחייב לבעלי המניות בהחלטה על שכר המנהלים
על פי חוק החברות האנגלי, מדי שנה עולה שכרם של הדירקטורים להצבעה באסיפה כללית של החברה. כפי שאולי רק האנגלים יכלו לנסח זאת – תוצאת ההצבעה של בעלי המניות היא בלתי מחייבת, אלא מייעצת, ושיקול הדעת הסופי נותר בידי הדירקטוריון.
באמצע חודש יולי הודיעה תרזה מיי, ראש הממשלה הטריה של אנגליה, כי בכוונתה להפוך את ההצבעה השנתית על שכרם של ממייעצת למחייבת.
שינוי זה הינו חלק מסדרה של צעדי החמרה בכללי המשטר התאגידי המקומיים עליהם הודיעה ראש הממשלה, לאחר שלדבריה יש פער לא בריא, שהולך וגדל, בין מה שחברות משלמות לעובדיהם ולמנהליהן. דווקא חברת המפלגה השמרנית מובילה שינויים, שמטרידים חלקים במגזר העסקי המקומי יותר מאשר השפעת הברקזיט על הכלכלה.
בישראל לעומת זאת, הדיון על מעורבות בעלי המניות בהחלטה על שכר הדירקטורים הוא עניין היסטורי. מזה כ-25 שנה גמול דירקטורים בחברות ציבוריות בישראל מחייב את אישורם של בעלי המניות. המסקנה שלא ניתן לתת לדירקטוריון לקבוע את שכר חבריו הוכרע סביב פרשת תנאי פרישתו של ארנסט יפת מבנק לאומי.
הנושא שעל הפרק בישראל הוא הגבלת ושלילת סמכויותיו של הדירקטוריון בקביעת שכרם של עובדי החברה – שאינם חברי הדירקטוריון. מזה כשלוש שנים, מאז כניסתו לתוקף של תיקון 20 לחוק החברות, ניתן לבעלי המניות תפקיד פעיל באישור שכרם של עובדי החברה בכלל, וכוח הכרעה לגבי גמול המנכ"ל בפרט. ההשלכות של הגבלת כוחו של הדירקטוריון בעניין זה עדיין לא התבררו, ונותר מקום לדיון אם אין מקום להצרת תחולתם של כללים אלה.
המגמה בעולם אינה הוכחה לצדקת הדרך
העובדה שגם בשווקים המתקדמים מחמירים בכללי המשטר התאגידי אינה אמורה לסתום את הגולל על הדיון המקומי. מגמת ה-say on pay העולמית, המשלבת את בעלי המניות בקבלת החלטות בנושא גמול, אינה הוכחה לכך שהתרופה הישראלית היא הנכונה.
ישראל היא חדשנית בתחומים רבים, אבל היא לא בהכרח צריכה להיות הסמן הקיצוני בנושא הרגולציה התאגידית. טובת המשק וטובת הבורסה מחייבות מידה של שמרנות ומתינות, להבדיל מיצירתיות ותזזיתיות חקיקתית. ראוי להמשיך ולבחון הקלות לכללים המחמירים הקיימים, בין היתר תוך אבחנה בין סוגי חברות וגודלם ומהותם של גרעיני שליטה.
הכותב הוא שותף מנהל במשרד עוה"ד ברנע ושות'
