עמלת פירעון מוקדם הינה עמלה אחת מיני רבות אותה נוהג הבנק לגבות במסגרת מתן שירותים דביטוריים ללקוח (בהקשר זה, להלוואות צמודות מדד). שלא כאחרות, שיעור העמלה העיקרי, להוציא תשלום קבוע בסך של עשרות שקלים בודדים, אינו מפורסם על ידי הבנק ועל כן ללקוח אין אפשרות לאמוד את היקף הגביה הצפוי ממנו.

בבסיס עמלה זו נמצא תחשיב היוון (הפרשי ריבית), אולם על פי רוב ולהוציא הלוואות לצורכי דיור עד לסכום של 750 אלף שקל, דרך החישוב על ידי הבנק היא בבחינת "תעלומה" כלפי לקוח המבקש לפרוע הלוואה בפירעון מוקדם ושלא בהתאם למועדי הפירעון על פי הסכם ההלוואה עליו חתם.

על פי הוראות המפקח על הבנקים, יש לחייב לקוח בגין עמלה זו על פי כללים סבירים שיבטאו את הנזק שנגרם לתאגיד הבנקאי כתוצאה מפירעון מוקדם של ההלוואה. בנק ישראל אף התווה נוסחה לצורך החישוב, אולם אין בכך בכדי לחשוף את דרך החישוב בה נוקטים הבנקים.

כללי החישוב והמשתנים אותם נדרש הבנק להציב בנוסחה, נקבעים על ידו במסגרת פנימית שאינה גלויה, משתנים ללא היכר, לא מפורטים על ידי הבנק ולא מועברים ללקוח במסגרת הליך גילוי נאות. אין ללקוח הסביר דרך לבדוק את החישוב כאמור.

בטבלת תעריפוני העמלות המפורסמת ע"י הבנקים נוהגים לפרסם בהקשר לעמלת פירעון מוקדם עלות בסכום זניח של עשרות שקלים בודדים. באשר לרכיב ההיוון של העמלה, מציינת הטבלה כי ישנן עלויות פיננסיות נוספות לפירעון הלוואה. בהסכם הלוואה עליו חותם לקוח, מזכיר הבנק בסעיף סטנדרטי את זכותו לגבות עמלה זו בעת פירעון מוקדם של ההלוואה וזאת בשל נזק שיגרם לו כתוצאה מפירעון ההלוואה. לא מצוין מה בבסיס הגביה וכיצד מבוצע חישוב הנזק. כך מסתכמת למעשה פעולת הגילוי של הבנק כלפי לקוח בהקשר לעלות הכרוכה בביצוע פירעון מוקדם של הלוואה. למען הסר ספק, עלות זו יכולה להיקף של מיליוני שקלים ואף למעלה מכך.

דרך חישוב עמלת פירעון מוקדם הינה אפופת מסתורין מבחינת לקוחות הבנקים. למעשה, הבנק מחייב את לקוחותיו בגין עמלה זו ללא כל הסבר ו/או גילוי מוקדם אודות דרך החישוב. זאת בניגוד להוראות המפקח על הבנקים ובניגוד לחובות הזהירות האמון והשקיפות החלות על הבנקים.

בתיק נווה גיל הזהב בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, הורה בית המשפט על השבה של סכום אותו גבה הבנק ביתר בגין חיוב בעמלת פירעון מוקדם. במסגרת פסק הדין קבעה השופטת רייך כי יש לפעול על פי הוראות תקנה 454, לפיהן עמלת פירעון מוקדם חייבת לבטא את הנזק שנגרם לבנק כתוצאה מהפירעון המוקדם, אך עם זאת על שיעור העמלה להיות ע"פ כללים סבירים שייקבעו מראש.

פסק הדין קבע כי "הוראות התקנה אינן יוצרות חיוב או הגבלה חדשים ביחסים שבין הבנק ללקוח, אלא ההוראה מצביעה על כללים לבחינת סבירות שיעור העמלה, כללים שיכולים לשמש כנקודת ייחוס. גם ללא ההוראה, היה מקום לבחון את הוראות הסעיף המקנה לבנק זכות לקבלת עמלה מוקדמת בהתאם לסבירות הדרישה, ממילא החישוב שהבנק עורך היה נבחן בהתאם לצפייה סבירה של שני צדדים לחוזה".

כך גם בתיק משה הרבט נ' בנק דיסקונט לישראל. במקרה זה קבעה השופטת רביב כי במקרה בו פירעון ההלוואה הינו כתוצאה מהליך כפוי על ידי הבנק (העמדה של ההלוואה לפירעון מידי), בניגוד למצב הפוך בו הלקוח מבקש לפרוע בפירעון מוקדם את ההלוואה, אין בסיס לגביית עמלת פירעון מוקדם.

התנהלות הבנקים בהקשר לגביית עמלה זו מצדיקה התערבות משפטית, הצפויה למנוע מהלקוח גביית יתר בהיקף כספי גדול. הליכי משא ומתן עם הבנק תוך דרישה מתאימה להפחתה בגביית העמלה צפויים להניב תוצאה משמעותית ולהיטיב על הלקוח.

לאחרונה, למשל, הליך של משא ומתן עם בנק לצורך הפחתה בשיעור העמלה כאשר הלקוח היה מיוצג, הביא להפחתה משמעותית בהיקף העמלה אותו דרש הבנק; מדרישת עמלה בסך של 3 מיליון ש"ח אותה הציב הבנק ללקוח שביקש לפרוע הלוואה בסך של 15 מיליון ש"ח, הסכים הבנק להפחית הדרישה לסך של 1.6 מיליון ש"ח. הפחתה זו לכשעצמה מקימה חזקה לפיה הבנקים מבצעים גבייה ביתר שלעיתים לא משקפת כל נזק, הראויה להתערבות ולבחינה משפטית.