בדברי ההסבר לחוק מציג המחוקק את מטרת התיקון והרקע לחקיקתו, באופן הבא: "הסדר זה יעשיר את 'ארגז הכלים' העומד לרשות התביעה, ויאפשר התאמה טובה יותר בין חומרת העבירה ונסיבות ביצועה לבין חומרת התגובה החברתית המופעלת נגד העבריין. לצד זאת, הסדר זה יאפשר גם את הרחבת האכיפה על תיקים פליליים שכיום נסגרים מחוסר עניין לציבור, בין מאחר שאינם מצדיקים סנקציה פלילית ובין בשל אילוצי כוח אדם וזמן שיפוטי".

המחוקק היה מודע לכך שלא פעם מוגשים כתבי אישום רק בגלל שלא היה בידי התובע אמצעי ביניים הולם לטיפול באזרח, מחד, שעה שהתובע אינו סבור שיש מקום לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור, מאידך. הפתרון שמצא לכך הוא גיבוש דרך ביניים לפיה תובע וחשוד יוכלו להגיע להסדר לפיו לא יוגש כתב אישום נגד החשוד, כנגד הודאת החשוד בעבירה ועמידתו בשורה של תנאים עליהם יסכימו הצדדים.

התנאים עליהם יכולים הצדדים להסכים במסגרת הסכם כזה, על פי התיקון, הינם תשלום לקופת המדינה (בהתחשב בגובה טובת ההנאה שהפיק החשוד מהמעשה), פיצוי לנפגע העבירה, השתתפות בהליך טיפולי, התחייבות להימנע מביצוע עבירה ועוד.

תוצאות הסדר כזה תהיה סגירת התיק בעילה החדשה של "סגירה בהסדר" ובמובן זה כל הצדדים יצאו מרוצים; האזרח – שעניינו הסתיים ללא משפט, ללא עינוי דין, ללא פרסום, ללא רישום פלילי ועם הוצאות מופחתות למימון הטיפול המשפטי. מאידך גיסא, גם המדינה מרוויחה מאחר שחלף סגירת התיק מחוסר עניין לציבור – נמצאה דרך לפצות את קרבן העבירה, לא נעשה שימוש לא מידתי בהליך הפלילי, החשוד לא יוצא פטור בלא כלום והעומס הנובע מהגשת כתבי אישום לא הכרחיים – פוחת באופן ניכר. ואולם, משציירנו את המסגרת נבחן, כעת, את המגבלות ביישום החוק ואת הליך יישומו. הסדר זה אינו חל, באופן גורף, בכל עבירה אלא רק בעבירות של עוון וחטא.

התיקון קובע שהסדר יכול לחול גם בעבירות מסוג פשע שמנויות בתוספת השישית. ואולם, למרבה המבוכה, בתוספת השישית שכחו לציין מהן עבירות הפשע עליהן יחול התיקון. כמו כן, קובע התיקון שהסדר לא יכול להתבצע עם חשוד שבחמש השנים שקדמו לביצוע העבירה נשוא ההסדר נפתח נגדו תיק פלילי או נערך עימו הסדר. כן נדרש כי "אין חקירות או משפטים פליליים תלויים ועומדים בעניינו במשטרה או באותה רשות, לפי העניין, שאינם חלק מההסדר". סעיף זה מעורר קושי של ממש. כך, למשל, בתרחיש בו אזרח מן השורה נחקר במשטרה על ביצוע שוד שאליו אין לו כל קשר בתיק והתיק נשאר פתוח זמן רב, כדרכם של תיקים כאלה. בינתיים, אותו אזרח חרג, במסגרת בניית תוספת למרפסת בביתו, חריגה זניחה שבגינה הוא מבקש לערוך הסדר. לא ברור מדוע יש לקשר בין השנים ומדוע לא ניתן לסגור את תיק התכנון והבנייה בהסדר, ללא קשר לעבירת השוד.

יתר על כן, אפילו היה מורשע אותו אזרח בשוד – מדוע אין מקום לסגור נגדו את התיק על חריגת הבנייה הזניחה, בהסדר?! גם לא ברור מדוע נדרש מהחשוד "לנקות את השולחן" ולכלול בהסדר את כל העבירות בהן הוא חשוד ("אין חקירות... שאינם חלק מההסדר"), מה גם שהדבר סותר, חלקית, את הרישא שמדברת על היעדרם של תיקים אחרים. כריכה זו עשויה להוביל להודאות שווא מן הסוג הפסול שהסדרי טיעון מביאים עימם, פעמים רבות. דומה שבהקשר זה נשכח מהמחוקק שההסדר אינו בגדר טובה שניתנת לחשודים – אלא שיש למדינה אינטרס של ממש להגשימו, בעיקר – בהתחשב בכך שאין אינטרס ציבורי בהעמדת חשוד בשוד לדין בגין עבירת בנייה זניחה, יותר משקיים אינטרס בהעמדת אזרח אחר לדין בגין עבירה כזו. מטעם זה סעיף זה ראוי לשקילה מחדש. תנאי מקדמי נוסף לקיומו של הסדר הוא שהתובע ראה כי קיימות ראיות מספיקות לאישום בעבירה וכי העונש המתאים, לדעתו, אינו כולל מאסר בפועל.

אשר לתנאי הראשון, הבעתי, בזמנו, חשש שמא כלי ההסדר "יגמיש", במודע או שלא במודע, את הקריטריונים לפיהם בוחנים תובעים את קיומן של ראיות מספיקות לשם פניה להסדר. המציאות, מאז נכנס החוק לתוקף, מלמדת שחשש זה – היה מבוסס; בתיקים בהם מסכת הראיות אינה מבססת אשמה, אך קיימת "הרגשה" שהחשוד ביצע את העבירה, "פותרים" זאת פרקליטים ע"י הצעת הסדר מותנה – כאשר הן חשודים והן סנגורים רבים-מידי, מכסים על חוסר מקצועיות בקבלת הסדרים מותנים כאלה, ללא היסוס, בשל היעדר יכולת מקצועית לנתח את חומר החקירה ולעמוד על היעדר הראיות. בכך יוצאים כל הצדדים מרוצים, לכאורה, ואולם הצדק הוא הנפגע העיקרי.

בכל מקרה, התיקון קובע שרשאי החשוד לעיין בחומר החקירה ובטיוטת כתב האישום, בטרם ייחתם ההסדר. ואולם, בהיעדר ביקורת נוספת – הדיון בנושא קיומן של ראיות הינו בעייתי, שכן במקום בו יודע תובע כי אין ביקורת על החלטתו, מידת הקפדתו על קיומן של ראיות מספיקות תפחת, באופן טבעי.

תנאי בעייתי נוסף הוא הדרישה כי תנאי לחתימתו של הסדר הוא הודאה של הנאשם בביצוע העבירה. "הודאה" זו אינה חיונית, שלא לומר מיותרת. ניתן לראות, בנקל, כי הסיבה היחידה שחשודים יהיו מוכנים " להודות" היא רצונם בהסדר, ללא שום כוונה או חרטה אמיתיות. מעבר לכך שמשפטים מסתיימים בהרשעה ובעונש גם מבלי שנאשמים הודו בהם, גם בהסדרי-כופר בעבירות מס, שם מתנהל הליך דומה – אין דרישה להודאה של החשוד.

יתר על כן, גם על פי התיקון ל"הודאה" זו אין שום ערך משפטי, אם החשוד מפר את ההסדר ומוגש נגדו כתב אישום על פי הטיוטה שגובשה בהסדר, מלכתחילה. במשפט כזה לא יהיה רשאי התובע לבקש להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, אלא אם הובא לידיעתו מידע חדש.

מהי הפרה ומהו "מידע חדש"? האם פתיחת תיק חקירה חדש, גם אם לא הוגש בו כתב אישום – תיחשב הפרה? האם הגשת כתב אישום שטרם הוכרע – תיחשב הפרה? האם השתתפות בתשעה מעשרה מפגשים טיפוליים אליהם הלך החשוד, תיחשב הפרה? התיקון מותיר סוגיות אלה לא פתורות וזמנים יגידו עד כמה היה מקום להותיר גזרה זו – פרוצה.

נושא נוסף שנותר עלום הוא המנגנון שיניע את ההסדרים. כיצד ידע אזרח על הגעת התיק לתביעה או לפרקליטות, וכיצד ידע על זכותו לנסות להגיע להסדר? הנושא אינו מוסדר. כיום, כידוע, קיימת חובת יידוע לפי ס' 60א' לחוק, לגבי זכותו של אזרח לשימוע. דומה שכדאי שהמחוקק יוסיף חובת יידוע גם במקרים בהם סבור התובע שהתיק מתאים להסדר, אחרת התיקון עלול להישאר אות מתה.

לפני סיום, כדאי להזכיר את הסעיף, השולי לכאורה, בדבר החובה לפרסם את ההסדרים. סעיף זה מביא עימו תפיסת עולם חדשה – הוגנת, שחשיבותה רבה: כיום, קיימת בעיית שקיפות אמיתית במערכת המשפט ובמערכת אכיפת החוק. החלטות שיפוטיות מתפרסמות ללא שיטתיות, וחמור מכך, החלטות של התביעה והפרקליטות מתקבלות בחדרי חדרים, ללא כל ביקורת ציבורית. המציאות מלמדת כי, כיום, כאשר נגד שלושה אזרחים הוגשו תלונות זהות במשטרה – נגד האחד יוגש כתב אישום, נגד השני ייסגר התיק מחוסר עניין לציבור ואילו נגד השלישי שהינו, במקרה, שופט עליון ראוי ומוערך, ייסגר התיק מחוסר אשמה, והכל במקום בו היה ראוי לסגור את התיק מחוסר אשמה נגד כל השלושה.


המציאות הקיימת – בעייתית ודומה שהגיע הזמן שהמחוקק יתן על כך את הדעת. במובן זה, הדרך בה בחר המחוקק להסדיר את נושא השקיפות, בתיקון, חשובה במיוחד. על פי התיקון, הסדר עם חשוד יכלול את מהות העבירה, נסיבותיה, תיאור העובדות שבהן הודה החשוד, הוראות החוק שנבחרו כמתאימות לאותן עובדות ותנאי ההסדר. התיקון קובע שפרטים אלה, כמו גם ההודעה על דבר סגירת התיק, " יפורסמו באתר האינטרנט של רשות התביעה הנוגעת בדבר, בדרך שתבטיח שקיפות לגבי הפעלת שיקול הדעת בקבלת ההחלטה לסגור תיק בהסדר, אך לא תזהה את החשוד או את נפגע העבירה".

בזמנו, תליתי תקוות בחידוש זה, שכן התקווה הייתה שחידוש זה יוביל להסדרה חקיקתית של שקיפות ההחלטות, הן של המשטרה, הן של התביעה והפרקליטות והן של מערכת בתי המשפט, בנושאים אחרים, ואולם, כך נראה, הדרך לשם עוד ארוכה. יתר על כן, באופן תמוה, לפי פרסומי משרד המשפטים, בשנתיים שחלפו מאז תוקן החוק, מתוך עשרות אלפי התיקים הפליליים שנפתחו - נסגרו 41 תיקים, בלבד, בהסדר, בכל רחבי הארץ. יש בכך לעורר מחשבות נוגות על דרך קבלת ההחלטות בקשר להגשת כתבי אישום ע"י גורמי אכיפת החוק, בפרט במקום בו אלה טוענים על עומס-כבד מחמת ריבוי תיקים.

בשולי הדברים אזכיר גם שבאופן פרדוכסלי התביעה המשטרתית, אשר מירב התיקים עם פוטנציאל הסגירה בהסדר מצויים בטיפולה, אינה מוסמכת לסגור תיקים וזאת בשל "בעיות תקציב".

לסיום, תיקון 66 טומן בחובו פוטנציאל להפחתת כמות ההליכים הפליליים המיותרים שננקטים נגד אזרחים, אך בפועל, פוטנציאל זה מבוזבז. מאידך, התיקון צופן בחובו סכנה לשימוש מוגזם בהסדרים במקום בו ראויים תיקים-פליליים להיסגר, מלכתחילה. כמו כן, יש לקוות שההסדר בדבר חובת השקיפות, שנדמה היה, בזמנו, כסנונית ראשונה – יפתח את השער לחקיקת הסדרי שקיפות חוקיים עתידיים דומים לגבי רשויות האכיפה והשפיטה השונות.

הכותב הוא מנהל ובעלים של משרד עורכי הדין אריאל עטרי.