מטרתן של ההנחיות, להתאים את התנהלות בתי הדין הרבניים בהליך מעין זה לכללי הצדק הטבעי. כאשר בן זוג, בעל, בהליך גירושין, טוען כי אשתו נאפה עם אדם אחר, בעבר נהג בית הדין הרבני לקבוע באישור הגט ובתעודת הגירושין, כי היה והאישה תרצה בעתיד להינשא לאותו אדם אחר, יהיה הדבר טעון בירור והיא לא תוכל להינשא לו ללא דיון הלכתי בבית הדין הרבני. הוא הדין כאשר נטען שהבעל נאף עם אישה נשואה (ולא רווקה או אלמנה), תירשם הערה על אותה אישה נשואה, שאסור לה להינשא בעתיד לנואף עמה.
בעניין זה, קובעת ההלכה היהודית, כי בני זוג הנשואים זה לזה, והוברר כי האישה נאפה עם אדם אחר, הרי שהיא אסורה על בעלה, כלומר אינה רשאית לגור עם בעלה והיא חייבת להתגרש ממנו ואסורה להינשא לו בשנית. ההלכה היהודית קובעת כי האדם האחר, הנקרא "בועלה", אסור עליה, קרי, נאסר עליו לגור עמה ונאסר עליו להינשא לה.
מעשה שהיה כך היה. בני זוג נשואים פנו לבית הדין הרבני על מנת להתגרש בהסכמה. בית הדין התרשם מדבריהם שיש חשש לניאוף והחליט מיוזמתו לקיים בירור בעניין, בלא שבני הזוג עמדו על הטענה ולא הביאו ראיות. בעקבות הבירור קבע בית הדין שעל האישה אסור להינשא בעתיד לבעלה (מי שהתגרשה ממנו) ואסור לה להינשא עם אותו אדם אחר שעמו, לפי החשד, קיימה יחסי אישות בתקופת הנישואין. המגבלה נרשמה בתעודת הגירושין ללא ידיעת בני הזוג. הם התגרשו וכאשר נודע לאישה כי נרשמה מגבלת נישואין לבעלה ולבועלה, היא פתחה בהליכים משפטיים שמצאו את סופם בבית הדין הגבוה לצדק. לעתירה הצטרפו כמה ארגוני נשים אשר עמדו על העניין העקרוני. כתוצאה מהליך זה, החליט נשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשל"צ, הרב יצחק יוסף, להתקין את ההנחיות, אלו כללו הוראה לבתי הדין הרבניים לצורך הטלת מגבלת נישואין "לבעל ולבועל".
הרב קבע שלא תירשם מגבלת נישואין כזאת בתעודת מעשה בית דין וברשימת מעוכבי החיתון במשרדי הרבנות הראשית, אלא לאחר שיתקיים בירור בבית הדין הרבני בדרך של העלאת טענות והבאת ראיות, תהא לכל הצדדים זכות טיעון, לרבות הבועל (צד ג'), שמושפע מתוצאות ההליך. הבירור יעשה בפני הרכב בית דין של שלושה דיינים. תינתן לבני הזוג ולצד השלישי (הנואף) את האפשרות להקדים את שמיעת הראיות בבית הדין הרבני ללא כל נימוק של נישואין. בינתיים חזרה בה העותרת מן העתירה בעקבות זאת שלא הייתה מעוניינת עוד לחזור לבעלה או להינשא עם בועלה (הנטען).
בעבר, נהגו בתי הדין הרבניים לרשום בתעודת הגירושין שמות של גברים, אותם האשים הבעל בניאוף עם אשתו, שנאסרו להינשא לאותה אישה. בעקבות עתירה קודמת לבג"צ, החלו בתי הדין לרשום אחרת בתעודת הגירושין: שאם תרצה בעתיד להינשא לפלוני, הרי שהדבר טעון בירור". בעקבות העתירה הנוכחית שהוגשה עוד בשנת 2012, ניתנו ההנחיות הנוכחיות.
הנחיות אלו הינן חמורות ביותר, שכן הן גוררות לבית הדין הרבני צד ג', גבר או אישה, שנטען לגביהם טענת ניאוף. עליהם להתייצב בפני בית הדין הרבני ולהוכיח את "חפותם". הזמנתם לבית הדין כרעם ביום בהיר לבירור ניאופם, יפגע בהם ובבני משפחתם קשות, שכן יהיה עליהם ליתן הסברים כנגד טענות הניאוף, לא רק לבית הדין הרבני אלא לבני משפחתם.
כך למשל, כאשר תבע הבעל הנבגד לאסור על האישה לגור במחיצתו של בועלה, קבע בית הדין הרבני שאין לו סמכות ליתן צווים כלפי צד ג'. בעניין אחר, כאשר תבע בעל גירושין בטענת ניאוף של אשתו קבע בית הדין הרבני כי אסור להם לגור יחד וכי תוך 48 שעות עליהם להיפרד זה מזו, להודיע כי כל אחד מהם גר בנפרד, בכתובת אחרת, וזאת בגלל האיסור שהוציא כנגדם בית הדין שאסורה על בעלה ועל בועלה ואם לא יעשו כן, יוציא בית הדין בעצמו צו מניעה כנגד אחד מהם.
תוצאה נוספת היא, שמי שתבע גירושין בטענה של ניאוף, גוזר על עצמו ועל הנואף או הנואפת, בירור עתידי יחד, כולם, בפני הרכב בית הדין הרבני.
התוצאה היא, שכאשר בני זוג באים לידי הסכמה זה מזה, גם על רקע של חשש ניאוף או ניאוף, הם יסתירו מבית הדין את העובדות, כדי למנוע מעצמם (ומצד ג') את חווית הבירור בבית הדין הרבני.
למותר לציין שכללי הדיון בבתי הדין הרבניים הם על פי ההלכה וספק גדול אם בית הדין הרבני יוכל לקבוע על סמך שני עדים כשרים, כדין, שהאישה זנתה, שעה שכל הצדדים יכחישו זאת. אך גם אם צד ג' יבוא ויודה בכך, אין בכך כדי לקבוע שהאישה זנתה, מכיון שאין דבר (הוכחה) שבערווה (אישות) פחות משניים (עדים). למעשה הדיון יהיה מיותר ורק יפגע בצד ג' ובמשפחתו וחלילה יביא שם לגירושין נוספים.
רישום זה של הגבלת הנישואין מצטרף לרישום מעוכבי חיתון הנוהגת במשרדי הרבנות הראשית כגון רשימת ממזרים ורשימת אלמנות הדרושות חליצה כדי לקבל היתר נישואין.
הכותב הוא בעלים ומנהל של אורי צפת משרד עורכי דין
