בשלוש השנים האחרונות חלו לא מעט תמורות בדיני המשפחה בישראל, בין היתר באמצעות חוקים, תקנות ופסיקות חדשות הנוגעים להליכי הגירושין.

כך למשל ביולי 2016 נכנס לתוקף החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה ,שמטרתו לעכב ואף לייתר את שלב ניהול ההליכים בערכאות המשפט, באמצעות הידברות מחוץ לערכאות המשפט ובעזרת יחידת הסיוע.

את הבקשה לישוב סכסוך ניתן להגיש ביחידת הסיוע (שליד ביהמ"ש לענייני משפחה ו/ או ליד בית הדין הרבני.) לאחר הגשתה, הצדדים יוזמנו ליחידת הסיוע, במהלכה יסבירו להם על האפשרויות ליישוב הסכסוך ובמידת הצורך יפנו אותם למגשר/ת חיצוני. כאשר ניסיון ההידברות לא צולח, בן/בת הזוג שהגיש את הבקשה, יהיה בעל זכות הראשונים להגיש בתוך 15 ימים תביעות לערכאה המשפטית המועדפת עליו.

אין ספק כי כוונת המחוקק הייתה להיטיב עם הזוגות המתגרשים ע"י הנמכת הלהבות ביניהם ולצמצם המחלוקות ודיונים ארוכים בערכאות המשפט. ניסיון העבר הוכיח כי ניהול ההליכים בערכאות המשפט כברירת מחדל רק העמיק את הסכסוך, יצר קרעים בתוך המשפחות והותיר אדמה חרוכה ביום שלאחר ההכרעה.

גם הלכת בע"מ 919/15 שהתקבלה ביולי 2017 קבעה כי במשמורת משותפת בידי שני ההורים, המשתכרים באופן שווה או כמעט שווה, לא יחול תשלום מזונות, אלא ההורים יתחלקו באופן שווה בכל הוצאות הילדים שאינן תלויות שהות ובמקרים בהם קיימים פערים בהשתכרות הצדדים, חישוב המזונות שישולמו יעשה על בסיס הפער ביניהם, בהתחשב ביחס ימי השהייה של הילדים אצל כל אחד מההורים.

גם החוק המוזכר לעיל וגם ההלכה, נוגעים באספקטים שונים בתהליך הגירושים, שניהם למטרות ראויות וצודקות, החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה -לצמצם המחלוקות והגיצים עד כמה שניתן והלכת בע"מ 919 -לתקן או לצמצם את חוסר השוויון שהיה נוהג קודם לכן בין אבות ואמהות החולקים משמורת ילדים משותפת.

בפועל ועם חלוף הזמן, כעורכת דין העוסקת בדיני משפחה ומגשרת אני יכולה להעיד מחד, כי ללא ספק, הלכת בע"מ 919/15 הביאה איתה הקלה כלכלית משמעותית לאבות מיטיבים ויש לברך על כך, שכן היא נקבעה לאחר זעקת האבות שהיו מעורבים בגידול הילדים גם לפני הגירושים וכיום מאפשרת להם בצדק רב לנהל חיים לאחר הגירושין עם פחות לחצים כלכלים.

מאידך, אותה הלכה מבורכת יצרה בעיות אקוטיות אותן התכוון המחוקק למזער או למגרן. בפועל, הלכת הבע"מ מחריפה את הסכסוך בין הצדדים. כאשר לא מעט אבות, אשר לא היו פעילים לפני הגירושים ואין להם כוונה להיות כאלה גם לאחריהם, החלו לעמוד על רגליהן האחוריות משום שסוגיית ביטול החיוב במזונות מאוד קוסמת להם ומפתה. בפועל, אנו רואים יותר ויותר אבות המצהירים שהם מעוניינים במשמורת משותפת. כתוצאה ממקרים מעין אלו, אימהות מוצאות את עצמן, ללא מזונות, וגם ללא הורה שנושא עמן בנטל גידול הילדים, מה שלעיתים גורר את הצדדים לבית המשפט כדי לנסות ולתקן את המצב, כך שאם הצליחו להגיע להסכמות ללא התדיינות משפטית בזכות החוק, הם חוזרים לאחר הגירושין לערכאות המשפט לנהל הליכים.

אם לא די בכך, המצב כיום הוא שהלכת הבע"מ מיושמת בעיקר בבתי המשפט לענייני משפחה כאשר מנגד בתי הדין עדיין לא מיישמים אותה ותוך כך פוסקים לאב סכומי מזונות גבוהים גם במשמורת משותפת שוויונית, גם כשהאם משתכרת יותר מהאב וגם כשהילדים מעל גיל 6. ניתן לומר שהמציאות התהפכה, אם פעם היה ידוע שגברים העדיפו לפתוח תיק גירושין בבית הדין הרבניים, הרי שהיום הגברים מעדיפים לפתוח את תיק הגירושין בבתי המשפט לענייני משפחה ונשים דווקא מעדיפות את בתי הדין הרבניים. ההבדלים בין הפסיקות יכולים להסתכם באלפי שקלים בחודש.

בתוך כך אותו "מירוץ הסמכויות", שהמחוקק כה רצה לייתר הפך להרבה יותר חריף וקיצוני וקשה יותר לצדדים להגיע להסכמות בלא התדיינות משפטית.

הנה לנו שתי דוגמאות לחוק והלכה מבורכים לכאורה שהיישום בפועל שלהם זה לצד זו רק החריף את המצב.

 

מאת אילנית האס-ארד , מגשרת וערכת דין העוסקת בדיני משפחה