בימים אלה עתיד להיחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל לבין איחוד האמירויות. לצד הסכם השלום סביר להניח שיחתם גם הסכם הסגרה בין המדינות.

 

הסגרה בין מדינות מתאפשרת כאשר קיימים בין המדינה המבקשת לבין המדינה המתבקשת הסגרי הסכמה.

 

ישראל חתומה כיום על 6 הסכמי הסגרה עם ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה, איי פיג'י וסווזילנד וכן על האמנה האירופית להסגרה, הכוללת את מדינות האיחוד וביניהן: איטליה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, גרמניה, צרפת, אירלנד, בריטניה, דנמרק, יוון, ספרד, פורטוגל, גרמניה, אוסטריה, שבדיה, פינלנד, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה, קפריסין, בולגריה, רומניה.

 

עקרונית מדינת ישראל בחרה שלא לחתום על הסכמי הסגרה עם מדינות ששיטת המשפט בהן לא עולה בקנה אחד עם שיטת המשפט בישראל. בישראל מעדיפים שלא לחתום הסכמי הסגרה עם מדינות כאלה, כדי שלא יהיה כורח להסגיר אנשים מישראל לאותן מדינות, שידרשו זאת מתוקף הסכמי ההסגרה.

 

השאלה הנשאלת הינה האם ישראל תוכל ותסכים להסגיר את אזרחיה לאיחוד האמירויות במידה ואכן תוגש לישראל בקשה מתאימה בעניין זה?

 

עקרון העל בדיני ההסגרה הינו עקרון ההדדיות. ככלל, יחסי הסגרה מושתתים על עקרון ההדדיות בין מדינות אשר יכולים להתבטא לא רק בהסכם ספציפי שמטרתו הסדרת ענייני הסגרה אלא גם בהסכם כללי הדן בנושא. עיקרון ההדדיות נחשב לאחד מהעקרונות המקובלים במשפט הבינלאומי ועיקרו הוא כי הסגרה תבוצע במסגרת יחסי גומלין, בית המשפט העליון פירש את עיקרון ההדדיות באופן מרחיב וקבע שמספיקה "אקוויוולנטיות מהותית ועקרונית", בין תנאי ההסגרה בישראל ובמדינה השנייה, זאת מכיוון שבסך הכול תכלית חוק ההסגרה היא שימוצה הדין עם העבריינים. אי לכך, על מנת שמדינת ישראל תסגיר את אזרחיה, לאיחוד האמירויות, צריך להתקיים העיקרון של ההדדיות וסביר להניח שהסכם ההסגרה בין המדינות יקבע תנאי זה.

בחוק ההסגרה נקבעו מספר סייגים להסגרתו של אדם למדינה זרה. הסייג הרלוונטי לענייננו מעוגן בסעיף 2ב(א)(8) לחוק: "לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל".

 

קרי בטרם חתימה על הסכם ההסגרה, על מדינת ישראל יהיה לבחון כדבעי באם יינתן משפט הוגן לאזרחיה, ובאם אזרחיה יזכו לתנאים הולמים באיחוד האמירויות.

 

זאת גם זאת, על מדינת ישראל לבחון בנוסף באם איחוד האמירויות הינה מדינה המקפידה על זכויות אדם.

 

שנת 2019 הוכרה אמנם כשנת הסובלנות באיחוד האמירויות, אך לפי הדו"ח השנתי של ארגון Human Rights Watch, השלטון לא גילה סובלנות כלפי מחאות שהיו נגדו. כך למשל, פעיל זכויות אדם מוכר במדינה נשלח לעשר שנות מאסר. פעילים שמחו נגד השלטון ושוחררו מהכלא לפני שלוש שנים עדיין מעוכבים במדינה ולא נותנים להם לעזוב.

 

הדו"ח ציין גם הפרות קשות כנגד זכויות העובדים הזרים במדינה, שחלקם עלולים לספוג עונש מאסר מתמשך או קנסות כספיים כבדים אם הם יעזבו את המעסיק שלהם ללא רשות שלו. הסיבה לכך היא שכל עובד זר שמקבל אישור להיכנס למדינה חייב להיות משויך למעסיק.

 

למרות שרשמית, לא דווח על הוצאות להורג באיחוד האמירויות, בתי המשפט במדינה עדיין מענישים בגזר דין מוות, בעיקר במקרים של זרים שביצעו פשעים אלימים.

 

לאור האמור לעיל, עצם העובדה שקיים עונש של גזר דין מוות יכול בהחלט להוביל לכך שמדינת ישראל, תסרב להסגיר את אזרחיה לאיחוד האמירויות, באם הם יהיו צפויים לענישה של גזר דין מוות ו/או לעינויים קשים.

 

מאת עו"ד ניר יסלוביץ, מייסד ובעלים, ניר יסלוביץ משרד עורכי דין