המשמעות היא שהיזם שוכר חברה שתספק לו שרותי תכנון (Engineering), הכנת רשימות רכש מפורטת (Procurement) ומנהלת עבורו את הבצוע Management) Construction), באמצעות קבלני משנה בחוזים ישירים אל מול היזם. הלקוח שלצורך העניין היה יזם שרצה להקים מפעל ,הרגיש בטוח להתקשר עם חברה מייעצת, שלאחר גמר התכנון ממשיכה ללוות אותו ומספקת לו שרותי ניהול ופיקוח ועל ידי כך שומרת לו על התקציב מפני חברות הביצוע ומוודא שהמתקן יקום באיכות שהינה בהתאם לתקן.

באופן זה נמנע לכאורה מצב של ניגוד אינטרסים. הלקוח היה בתחושה של שליטה מלאה ,כאשר לימינו חברה מייעצת שמסייעת לו להעמיד פרויקט באיכות הנדרשת ובתקציב הנכון.

אלא שהמציאות בפועל הייתה שונה לחלוטין, ואינספור פרויקטים הוכיחו שהמודל הזה סבל מחמש בעיות עיקריות. ראשית הוא לא כלל אחריות תהליכית Process Guarantee, קרי כל ה- Risk ישב אצל היזם ללא התחייבות למוצר סופי. הבעיה השנייה הייתה מבנה עלות על בסיס, עלות בפועל בתוספת רווח מוסכם מראש לחברה ה- EPCM (בדרך כלל על בסיס שעות ייעוץ). מה שיצר אסטרטגיה מחושבת מראש של סיבוך ועודף בירוקרטיה מטעם חברת ה- EPCM במטרה לצרוך יותר ויותר שרותי EPCM מה שהוביל לבעיות שלישית ורביעית שהן תקציב לא סגור והתמשכות הפרויקט. היזם ששכר שירותי ניהול נקלע לבעיה חמישית שהופכת אותו כמי שנושא באחריות הכוללת למנהל הפרויקט בפועל, דבר שהוא כלל לא מנוסה בו. הבעיות הינן בעיות קרדינליות שעלולות להיות בעלות משמעות כספית ישירה ועקיפה אדירה לחברה היזמית. התמשכות פרויקט של הקמת מפעל יצרני, מביאה הן לתוספת ישירה של עלויות ניהול, אבל חמור מכך אובדן ייצור. הבעיות האלו יצרו מתחים רבים בין היזם, המתכנן והגוף המבצע, כאשר ברוב המקרים היזם הוא זה ששילם את המחיר הגבוה ביותר. הוא שילם כפול, הזמן ארך לו כפליים, הוא נותר ללא תעודת אחריות ביד וברוב המקרים נדרש להשקיע כסף רב נוסף למקצה שיפורים ותיקונים.

בשנים האחרונות הולכות ומתחזקת גישה שונה בתכלית והיא גישה של EPC- Engineering Procurement & Construction. גישה שהחלה ברוב המקרים דווקא אצל חברות הבצוע ששכללו והקימו חטיבות תכנון In -house במטרה לתת ללקוח פתרון אחד כולל. חברת ה- EPC מתכננת, רוכשת ומקימה את המפעל עבור הלקוח ומוסרת לו בסוף התהליך מערכת אחת עובדת. ההתקשרויות מול קבלני המשנה והספקים נעשית דרך חברת ה- EPC .חברות אלו בניגוד לגישה שגרסה בהבדלה, הבינו בדיוק את ההפך, שעל מנת להיות מסוגלים לספק מוצר כל כך מורכב כגון מפעל יצרני ,עליהם דווקא להעמיק את הדיאלוג ושיתוף הפעולה, בין הדרג המבצע למתכנן.

הגישה החדשה מאמינה שלצד החוכמה ההנדסית התיאורטית, יש את "חוכמת השטח" שנרכשת על ידי הדרג המבצע. חברות שהשכילו לשלב בין שתי ה"חוכמות" האלו החלו בגיוס צוות הנדסי מנוסה, לצד רכש של כלי הנדסה מתוחכמים כגון תוכנות חישוב מתקדמות, תוכנות סימולציה ותלת ממד שנותנות ממד חזותי עוד בשלבי התכנון שמוצג לצד המבצע עוד בשלבי התכנון לבקרה הערות והשלמת התכנון. זאת מטרה להיות מסוגלים לספק ללקוח, מערכת מפעלית אחת מושלמת שיוצקת אל תוך התיאוריה את הפרקטיקה וניסיון השטח.

תהליך המעבר משיטת EPCM לשיטת EPC, עדיין בעיצומו וצובר יותר ויותר תאוצה. הבסיס להצלחת השיטה הוא יצירת האמון אצל הלקוחות. האמון נוצר אך ורק על ידי בצוע עוד ועוד פרויקטים מוצלחים שמסתיימים במערכת עובדת היטב, ללא חריגה תקציבית וללא חריגה בלוחות זמנים. בשיטת EPC, הלקוח מקבל מתקן בתקציב ידוע מראש, כולל אחריות תהליכית תוך כדי עמידה בלוחות זמנים. הלקוח אינו צריך להשקיע זמן בניהול הפרויקט ולמעשה, הוא מעביר את האחריות כולה אל חברת ה- EPC. הלקוח מתנהל מול מוקד אחריות אחד- One point Of Contact ומתמקד רק בדבר אחד והוא ווידוא שחברת ה- EPC מספקת לו את התוצר המתאים בהתאם ללוחות הזמנים והמחיר שסוכמו מראש .

הכותב הוא מנהל מערכות והנדסה וחבר הנהלה בחברת מפטגון.