בשבוע שעבר הקימה הממשלה, על פי הצעתו של שר האוצר, את מטה הדיור המורחב. אבל, מטה הדיור הוא לא מטה קסם. שוק הדיור הוא לא שוק הסלולר, והוא אפילו לא שוק הבנקאות. ההבדל ברור. בסלולר, המומנט הציבורי היה עם השר. המלחמה הייתה "טהורה", האינטרס של הציבור נגד האינטרסים של כמה תאגידים פרטיים. תמיד ניתן לזהות את הטייקון התורן בדמותו של האיש הרע, והשר על הסוס, דוהר אל הפריים טיים. בסלולר השיקול ציבורי היה אחד - הורדת מחירים. תיפול חברה אחת תבוא אחרת. אין נזק ציבורי. בשוק הבנקאות, התמונה כבר משתנה. כאן צריך לאזן בין האינטרס הציבורי להוריד מחירים לבין האינטרס הציבורי בשמירת יציבות הבנקים. בשוק הדיור התמונה אפילו מורכבת יותר. נניח שהאינטרס הציבורי בהורדת מחירי הדיור ברור, ונניח שאת צד הביקוש מצננים בצעדים פיסקאליים, מה לגבי צד ההיצע? לגמרי לא ברור האם נדרש שינוי מבני של מערכת התכנון, כפי שמבקש השר לחולל בכדי לגרום להגדלת היצע יחידות הדיור, ועוד פחות ברור מה טיבו של ההיצע שייווצר כתוצאה משינויים מבניים מהסוג המוצע. האם אנחנו מוכנים להקריב את האיכות למען הכמות. האם למען תוספת יחידות דיור נהיה מוכנים להקריב שטחים פתוחים? האם בתקופה של "מחאת הסרדינים", שעניינה צפיפות כיתות הלימוד, נכון להוסיף יחידות דיור, מבלי שמורידים קודם לכן את מספר התלמידים בכיתה מ - 40 ל - 30, ונותנים חינוך ראוי יותר? האם תוספת יחידות דיור מסיבית וציפוף יתר תוביל לירידה במחירי הדיור, בגלל הגדלת ההיצע, או שמא בגלל ירידת הביקוש לדירות באזורים צפופים?

העברת מינהל התכנון למשרד האוצר, על מנת שישמש "ככלי", בידיו של שר האוצר לפתרון משבר הדיור, יכול היה להיות רעיון מוצלח, אם, התרגום של המהלך היה ביצירת הרמוניזציה בין ההחלטות שמתקבלות על ידי מוסדות התכנון ובין הצורך לתקצב אותם. אם היה בכך כדי להעביר תקציבים למוסדות התכנון על מנת להעסיק כח אדם גדול יותר ולשפר את איכותו. אם היה בכך, כדי לשחרר תקציבים לחסמים תכנוניים כמו כבישים, מוסדות חינוך, מחלפים, מכוני טיהור, בתי ספר ועוד. אולי זה עוד יקרה, אבל בינתיים, מתמקד המהלך בסמכויות. בשאלות כמו מי יציית למי או מי כפוף למי. בניסיון להפוך את מוסדות התכנון ממוסדות קולגיאליים, אשר נותנים ביטוי וייצוג למגוון קולות, למוסד של קול אחד. ארודואניזציה של מוסדות התכנון, בה הקול היחיד הוא קולו של השר, והשיקול היחיד הוא שיקול הדיור.

רק לפני ימים אחדים התייצב היועץ המשפטי לממשלה בכנס הרצליה, ואמר על תפיסת המשילות שהציגה השרה שקד בכנס של לשכת עורכי הדין, כי היא "פשטנית ובלתי מבוססת" וכי מתפקידה של מערכת המשפט להציב גבולות לנבחרי הציבור. אותם דברים ניתן לומר גם על הניסיון לייצר פתרונות תכנוניים באמצעות פגיעה בעצמאות שיקול הדעת התכנוני, בשם פתרון מצוקת הדיור. אכן, גם בנושא העברת הסמכויות של מוסדות התכנון והכפפתן לניהול מרכזי של מינהל התכנון התערב היועץ המשפטי, ומנע, באופן חלקי, את השלמת המהלך מתוך מטרה לשמור על עצמאות מוסדות התכנון. אלא שספק אם התערבות זו מספקת. מוסדות התכנון יודעים כי מצפים מהם לתפוקות. כך מודדים אותם, במספר יחידות הדיור ששחררו לשוק בחודש או בשנה. לא בהיקף השטחים הפתוחים. לא במספר בתי החולים או בתי הספר שתוכננו. לא באורך הכבישים ,ולא בשמירה על אתרים היסטוריים. שם המשחק הוא "תפוקות". כמה יחידות דיור תוכננו בשנה פלונית. וכשזאת הציפייה, לא יועילו מגבלות פורמאליות שיקבע היועץ המשפטי לממשלה. השיקולים התכנונים, יסבלו מראש מהטייה לטובת מה שנחזה להיות רצון השר הממונה, והממנה. תכנון הוא איזון. איזון בין שיקולים שונים, ואחד מהם, אולי אפילו החשוב שבהם, הוא הצורך בהגדלת הצע הדיור, אך זהו, כאמור, רק שיקול אחד בין רבים אחרים. מוסד תכנון שנותן עדיפות מראש לשיקול אחד הוא פסול מיסודו. מוסד תכנון הוא לא בית חרושת לייצור יחידות דיור מתוכננות. הוא גוף שנועד לתכלל את השיקולים של כלל השחקנים, השלטון המרכזי, השלטון המקומי, ארגונים חוץ ממשלתיים והציבור הרחב, ובסופו של תהליך לקבל החלטה על בסיס כלל השיקולים שהובאו בפניו. במובן זה ההחלטה שהתקבלה השבוע בממשלה חותרת מתחת לבסיס השיטה. צריך לצמוח כאן מבוגר אחראי שיהיה מעונין להתייצב להסביר ולשכנע שהורדת מחיר לא יכולה ולא צריכה להיעשות בכל מחיר ושאת המחיר הציבורי כולנו נשלם.

 

הכותב, בעל בלוג "המרפסת", מתמחה בדיני תכנון ובנייה; שותף בכיר במשרד שביט בר-און גלאון צין יגור ושות'