פרשת התלונות בגין הטרדות מיניות כנגד הזמר שלמה גרוניך, שנחשפו זמן קצר לפני טקס קבלת פרס מפעל חיים מטעם משרד החינוך, העלו לסדר היום הציבורי, את השאלה מדוע המתלוננות מעלות כעת סיפורים מלפני 25 שנה. ארגוני הנשים וכל מי שתפס טרמפ על התלונות הנ"ל, בכדי לקדם אג'נדה כזו או אחרת, מיהרו להגן על המתלוננות – בשמן של כל המתלוננות שחוששות התלונן. הטיעון העיקרי הינו שהן "לא נזכרו כעת – הן לא שכחו אף פעם", כלומר, הטיעון פונה אל הפן הרגשי ופחות אל הפן הרציונלי, מכוון אל הבטן ולא אל הראש.

 

אך מה השתנה כעת, שגורם לאותן מתלוננות להיחשף (אמנם לא בשם מלא – אלא באותיות בלבד) ולהציף את אותן טענות קשות (שאין שום סיכוי ריאלי להוכיח או להפריך אותן במרחק הזמן)? האם ניתן לנתח במונחים רציונליים את "שאלת העיתוי"?  

 

ראשית כל נדבר על הפלטפורמה. דובר רבות על כך שבית המשפט של הפייסבוק סובל הכול וניתן להציף בו סיפורים, לעיתים אף כאלו שמצוצים מהאצבע וליצר לחץ והד ציבורי כה גדולים, עד שהידוען הקורבן התורן (כן, קורבן) למתקפה -  נאלץ לראות את מפעל חייו נהרס, את שמו הטוב נרמס עד עפר והינו חסר יכולת ממשית להתגונן.

 

הפייסבוק כידוע מקצר טווחים ומייצר מטווחים – בעיקר מטווחי מטרות דמות. המטרה הידוענית נבחרת, ירי המקלדת מדויק וקטלני והסוף – במרבית הפרשיות שנחשפו – הרסני. אגב, בעוד שמערכות החוק והמשפט, כמו גם התקשורת המסורתית נדרשות למילים מכובסות כמו "על פי החשד" ו"לכאורה", הרי שבפייסבוק, אין זמן למילים מיותרות וחסרות חשיבות שכאלו... כאן, רוצים את המטרה מתבוססת בדמה – רצוי – מידית.

 

וכשיש פלטפורמה כה נוחה, דוגמת הפייסבוק, שאלת העיתוי – ברורה מאוד ועוקפת בסיבוב מילה לא פחות חשובה – "התיישנות". כידוע, למעט עבירות רצח, חלה התיישנות על עבירות קלות יותר לאחר שבע שנים ממועד ביצוע העבירה לכאורה. יתרה מכך, לו היו המתלוננות פונות, שומו שמיים למשטרה, בתקופת ההתיישנות הנ"ל – הייתה המשטרה חוקרת את התלונה ומחליטה אם להמליץ על הגשת כתב אישום או לסגור את התיק על בסיס חומר הראיות בתיק.

 

כאשר עיתוי הפרסום בפייסבוק הוא שנים רבות לאחר תום מועד ההתיישנות, ברור היטב, שלמתלוננות אין כל רצון שתיפתח חקירת משטרה, שבה ייאלצו למסור עדות בשבועה, להציג ראיות (אולי אין כאלו בכלל...), שבה אולי יאלצו לעבור עימות מול הידוען שעליו התלוננו – הרשו לי להציע שהן רוצות שהסיפור שלהן ייצא, מוגן תחת חסות אותיות ה-א'-ב' ויחולל נזק היקפי רחב ככל הניתן לאותו ידוען.

 

וזה עובד! כיום, אין צורך בעדויות, אין צורך בראיות, אין צורך בחקירות משטרה ובוודאי שאין צורך להיצמד בדווקנות לאמת. המשטרה איננה יכולה לעשות דבר, המתלוננות מסתתרות תחת חיסיון האנונימיות והמטרייה הרחבה המוענקת על ידי ארגוני הנשים ומובילות דעת קהל בתקשורת – והקורבן התורן? לא מבין מאיפה זה בא לו ולא יודע כיצד להתחיל להגן על שמו הטוב.

 

כידוע, לא ניתן לעצור את גלגלי הזמן, הקדמה והתעצמותן של הרשתות החברתיות. הפיתוי לנקמה ויראלית ברשת גדול מאוד. בשלב זה, הקורבנות התורניים הם ידוענים. בשלב הבא, זה עלול להיות אדם מהישוב, שנעשה לו שיימינג כמי שתקף מינית, לפני עשרות שנים ומבלי שיש בידיו יכולת של ממש להגן על שמו הטוב.

 

פתרון אחד למצב דברים זה, הוא לפנות מכאן לציבור מתלוננות המקלדת האנונימיות ולהפציר בהן לשקול היטב, בטרם יעלו דברים לא מבוססים על הכתב. אך מאחר ואיננו תמימים, הפתרון, צריך להיות בחקיקה שתחמיר בענישה בגין תלונות שווא לא מבוססות ברשתות החברתיות. אולי בדרך זו ניתן יהיה לעצור את מגפת האותיות.

 

הכותבת הינה בעלת משרד עו"ד מורן סמון לדיני משפחה ומכהנת כמנכ"לית משותפת במכון לניהול משברים במשפחה.