לאחרונה, שודר פרק של תכנית "המקור" בערוץ 13, שעסק במאבק הגירושים המכוער של הזמר והשחקן שולי רנד, ואשתו מיכל רנד. מאבק הגירושים של הרנדים כולל כמעט את כל התופעות המכוערות האפשריות בהליך כזה: ניכור של הילדים, טענות הדדיות על אלימות קשה, סחטנות גט, סחטנות רכושית ולקינוח – טענות על ביגמיה (נישואים לשתי נשים במקביל).

 

 

בין שלל הטענות ההדדיות, הובלטה טענתו של שולי כי מיכל דורשת ממנו, 5 מיליון שקלים, בתמורה להסכמתה לקבל את גיטה ולהתגרש ממנו. בתוכנית מסגרו את הטענה כמקרה חריג, בו "מתעללת" האישה בבעלה, באמצעות דרישות כספיות מרחיקות לכת בתמורה להסכמתה לגירושים.

 

אלא שלא מדובר בתופעה נדירה. זוהי דוגמה מצוינת לתופעה שכיחה שהציבוריות הישראלית עדיין איננה חשופה לה במלואה – תופעת סרבניות הגט. בתוכנית טעו לומר שבדרך כלל יש יותר גברים מעגנים את נשותיהם, בעוד שמה שהיה נכון לעבר – אינו נכון היום. כיום, לפי נתוני בתי הדין הרבניים – היוצרות התהפכו, וישנן יותר נשים המסרבות לקבל גט מאשר גברים.

 

בניגוד למוצג בדרך כלל בתקשורת, לסרבנות הגט יש גרסה נשית וגרסה גברית, והגרסה הנשים איננה אכזרית פחות מהגרסה הגברית. סרבנות גט של נשים כפי שמודגם בסיפור של בני הזוג רנד, הוא מעשה חמור בדיוק כמו סרבנות גט של גברים, וכאמור, אף נפוצה יותר.

 

סרבניות הגט נוקטות בדרך דומה מאוד לסרבני הגט: בעוד סרבני גט מסרבים לתת לאשה את גטה בטרם תוותר על הזכויות המוקנות לה ברכוש, סרבניות הגט דורשות חלוקה לא שוויונית של הרכוש בתמורה להסכמת לגט. כך גם בענייני משמורת וחלוקת אחריות על הילדים, מקום מגורים וענייני כלכלת מזונות וקטינים.

 

נושא נוסף שהוצג בתוכנית, הוא טענתה של מיכל כי העובדה ששולי קיבל אישור מבית הדין הרבני לשאת אישה אחרת בטרם התגרש ממנה (הליך שטרם הושלם), והעובדה שנשים אינן יכולות לקבל היתר כזה, מייצרת אי שוויון מובנה בין נשים לגברים.

 

מדובר בטענה ריקה מתוכן, מכמה סיבות: בעבר יכל גבר על פי ההלכה היהודית לשאת מספר נשים במקביל. לפני כמה מאות שנים, השתרשה הלכת חרם דרבנו גרשום, שקבעה כללי משחק חדשים: מצד אחד גברים אינם יכולים לשאת יותר מאישה אחת, ומנגד, נוספה הדרישה להסכמת האישה לגירושים.

כלומר: מעמד הנשים התחזק, ומעמד הגברים נחלש – וכיום מספר המקרים שבהם ניתנת האפשרות לגבר לשאת אישה שנייה, הוא כאין וכאפס לעומת מספר הנשים שמתאפשר להן לסרב לגירושים.

בנוסף, בשנת 2021 כבר קיים בישראל מוסד הידועים בציבור, שהוא שוויוני לחלוטין. גבר או אישה מעוגנים, יכולים להמשיך בחייהם עם בני זוג חדשים, ואגב עריכת הסכם חיים משותפים וצוואה, על מנת למנוע הורשה לבן או בת הזוג החוקיים. כלומר: ביגמיה בפועל, אפשר הן עבור נשים והן עבור גברים.

 

לסיכום: עד שלא יפחת כוחו של המונופול הדתי, נמשיך לשמוע סיפורי סחיטה דוגמת הסיפור של מיכל ושולי רנד, וטענות מופרכות על היתר לביגמיה שהיא אפשרית ממילא. הפיתרון איננו שינוי כזה או אחר בבתי הדין הרבניים, אלא הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, שתאפשר נישואים וגירושים בישראל ללא כל הקשר הלכתי (למי שמעוניין בכך). זאת, משום שסטים של כללים שהיו מקובלים לפני מאוד ואלפי שנים – אינם מתאימים יותר לישראל 2021.

 

מאת עו"ד ארתור שני, שותף מייסד, א' זיסמן שני – משפט וגישור – חברת עורכי דין