"משבר הקורונה" נתן אותותיו כמעט בכל היבט ואספקט בעולם המוכר לנו, כאשר חובת "הריחוק החברתי" שנכפתה עלינו הובילה לשינויים דרסטים בכל אורחות חיינו. עניין זה השפיע כמובן גם על המערכת המשפטית, שנאלצה לבטל את כל הדיונים בבתי המשפט, למעט בעניינים חריגים או במקרים דחופים.

 

 

הנחיות הממשלה בדבר איסור התקהלות אילצו את כולנו למצוא פתרונות יצירתיים כדי להמשיך "להיפגש", בין אם מטעמים אישיים או משפחתיים ובין אם לצרכים עסקיים או פוליטיים. כך למדנו לרכוש מיומנויות ניהול שיחות וידאו, שאפשרו לעבוד מהבית מהמחשב הנייד או אפילו לקיים הצבעות פוליטיות באמצעים דיגיטליים (ראה מפלגת העבודה).

 

גם הצורך להמשיך ולנהל דיונים משפטיים בתקופת הפגרה, מבלי להעמיד בסיכון את ציבור המתדיינים, קיבל מענה בדמות "וידאו קונפרנס", ובעברית - היוועדות חזותית. פתרון זה אינו ייחודי לישראל כמובן, וגם מדינות נוספות החלו להשתמש בו בתקופת החירום שנכפתה על עולמנו. כדברי מנהל מערכת בתי המשפט: "כמו מכונות הנשמה, גם הביקוש למערכות וידיאו קונפרנס גדול כרגע בכל העולם".

 

השימוש בהיוועדות חזותית לא היה זר לחלוטין למערכת המשפט הישראלית, עובר למשבר הקורונה, שכן בתי המשפט התירו לא פעם שמיעת עדותו של עד שאינו מתגורר בישראל בדרך זו. אולם, אפשרות זו נשמרה לרוב למקרים חריגים בהם מתקיימת "סיבה טובה" המונעת את הגעת העד לחקירה בישראל, כמו מצב בריאותי, מצב ביטחוני או התחייבות קודמת.

לא נכחד, החששות משמיעת עדויות בדרך של כינוס וידאו ברורים: היעדר מרות ישירה של בית המשפט על העד הנמצא במדינה מרוחקת, קשיים טכנולוגיים שיכולים לצוץ במהלך העדות, חשש מפני הנחיה אסורה של העד על-ידי צד שלישי שלא תיקלט בעדשת המצלמה ופגיעה באפקטיביות של חקירה נגדית פרוטנלית. מנגד, קיימים גם יתרונות ברוכים של חיסכון במשאבים וייעול הליכים, כאשר הקלטת הוידאו של החקירה אף מאפשרת לאחזר אותה בשלב מאוחר יותר, כמו בעת כתיבת פסק הדין.

משבר הקורונה הפך את השימוש בוידאו קונפרנס לאמצעי שכיח יותר במערכת המשפט, אולם, השאלה החשובה באמת היא האם השימוש באמצעים הטכנולוגיים לטובת קיום דיונים יוותר על כנו גם בחלוף תקופת המשבר. בהקשר זה יפים דברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אשר גרוניס, שהסביר בעבר, כי "אין סיבה שבתי המשפט יימנעו מלהתאים את הדין לאפשרויות טכנולוגיות מודרניות".

כך גם נכון להזכיר כי הנשיאה הנוכחית, השופטת אסתר חיות, אישרה לאחרונה לקיים פרויקט ניסיוני להעברת שידורים ישירים של דיונים בבית המשפט העליון. שידורים אלה מלמדים כי ניתן לאפשר לציבור הרחב לקבל תמונה מלאה של ההתרחשות באולם בית המשפט, גם מבלי שיידרשו לכתת רגליהם ולעלות לירושלים.

לאור דברים אלה, מוטב כי ננצל את שעת הכושר שנכפתה עלינו, כדי לבחון באופן כן ומעמיק באילו מקרים ניתן להימנע מן הנוהג להתכנס תחת קורת גג אחת לצורך קיום דיון משפטי, שעה שיש בידינו אמצעים המאפשרים להגיע לתוצאה דומה, בדרכים אחרות. מבלי לגרוע מן החשיבות והתרומה של התכנסות פיזית, נדמה כי לא כל דיון מחייב להטריח את הצדדים להתייצב פיזית בבית המשפט.

המעבר לשמיעת דיונים בכינוס וידאו יוכל גם לחסוך את המנהג המגונה שבו השופט, עורכי הדין ובעלי הדין פותחים יומנים ותרים דקות ארוכות אחר תאריך פנוי לקיום הדיון הבא, שלא "יתנגש" עם דיון אחר או נסיעה לחו"ל. כאשר ניתן יהיה להתייצב לדיון מהמשרד או מהבית , יתמעטו הצידוקים לדחיות דיונים, דחיות המהוות רעה חולה שמעכבת את בירורם של הליכים משפטיים רבים.

נכון, "גינוני הטקס" המלווים את קיומו של דיון בהיכל המשפט, כמו חובת הקימה עם כניסת השופט לאולם או הזוהר של הגלימות והחליפות המעונבות, ככל הנראה ידעך במסגרת דיונים בוידאו קונפרנס, אבל למערכת המשפט יתווסף זוהר חדש של קדמה והתייעלות, שערכן לא יסולא בפז.

 

*מאת ארז גולן, עורך דין במחלקת ליטיגציה במשרד ליפא מאיר ושות'.

 

!--googleon: index-->