בשבועות האחרונים מתנהל דיון ציבורי ער בפסק הדין שניתן לאחרונה בפרשת ביבי כבישים סביב השאלה האם פסק הדין ביטל את הלכת אפרופים המפורסמת, העוסקת בפרשנות חוזים, או שרק עדכן והתאים אותה למציאות העכשווית. ואולם, דיון זה, שכמובן חשוב כשלעצמו, מפספס היבט נוסף בפסק הדין שלטעמי חשוב לא פחות ונוגע לתרבות העסקית והמשפטית הקיימת בארץ.

פסק הדין עוסק בהתקשרות בין הרכבת לבין חברת ביבי כבישים בחוזה קבלני בהיקף גדול לביצוע עבודות בנייה במסילות הרכבת. חוזים מסוג זה כוללים בדרך כלל מנגנונים מפורטים שמיועדים להסדיר את ההתנהלות של הצדדים בביצוע החוזה. לעיתים מנגנונים אלה מתייחסים למצבים אשר במועד ההתקשרות לא ברור האם יתרחשו, כגון האפשרות שהמזמין ידרוש מהקבלן לבצע עבודות נוספות; או האפשרות שיתרחשו תקלות בלתי צפויות, כגון שבשל אילוצים שונים המזמין ידרוש מהקבלן לעצור את העבודות לזמן מסוים. ואולם, פעמים רבות, כאשר בפועל מתרחש אירוע כזה אחד מן הצדדים פשוט מתעלם מהמנגנון שנקבע בחוזה לטיפול באותו אירוע, ודורש לפעול בדרך שנראית לו הגיונית או צודקת יותר. לעיתים קרובות עמדה כזו יוצרת סכסוך שמתגלגל לפתחו של בית המשפט.

כעת נדרש בית המשפט להחליט האם לדבוק במנגנון שנקבע בחוזה שחתמו הצדדים, שלעתים נראה לבית המשפט לא הגון או לא סביר, או ליצור עבור הצדדים הסדר אחר, אשר לטעמו צודק ונכון יותר. בשנים האחרונות במקרים רבים בוחרים בתי המשפט בדרך השנייה. ההצדקות והנימוקים שניתנים על ידי בתי המשפט לבחירה בדרך זו מגוונים. לעיתים משתמש בית המשפט בכלי הפרשנות גם אם זו אינה תואמת את לשון החוזה ואת הכוונה המקורית של הצדדים לו. לעיתים משתמש בית המשפט בשיקולים נוספים "לבר חוזיים" וקובע שהמנגנון החוזי אינו הוגן ואינו סביר ויש לפעול בדרך אחרת בהתאם לעיקרון תום הלב.  

כך גם היה בפסק הדין בפרשת ביבי כבישים. ביבי כבישים העלתה שורה ארוכה של טענות לפיהן מגיעות לה תוספות כספיות שונות מעבר לתמורה החוזית המוסכמת. כך למשל טענה ביבי כבישים, כי היא נדרשה לבצע עבודות נוספות וכי על אף שהיא לא פעלה בהתאם למנגנון החוזי שנקבע בעניין זה, היא זכאית בגינן לתמורה נוספת שיש לחשב בדרך שלטעמה הוגנת יותר מזו שנקבעה בחוזה. טענה נוספת שהועלתה על ידה היא שהיא זכאית לתשלום נוסף בגלל ההתייקרות שחלה במחירי הברזל על אף שבחוזה נקבע מנגנון הצמדה שונה שלא אפשר את הגדלת התמורה במקרה של התייקרות במחירי חומרי הגלם.

בית המשפט המחוזי קיבל את מרבית טענותיה של ביבי כבישים. באמצעות שימוש בשיקולים של תום לב והגינות, ביצע בית המשפט המחוזי השלמה, ולמעשה שינוי, של המנגנונים שנקבעו בחוזה, שלדעתו קיפחו את זכויותיה של ביבי כבישים, ובסופו של דבר קבע כי היא זכאית לתשלום נוסף של יותר מארבעים מיליון  שקל.

בבית המשפט העליון (השופטים פוגלמן, גרוסקופף ושטיין), התהפכה התמונה. השופט אלכס שטיין, אשר כתב את חוות הדעת המרכזית, הדגיש שבחוזה מסחרי מפורט הצדדים הם שליטי החוזה. הם אלה שקובעים את תוכנו והם אלה שבמועד החתימה עליו מחלקים את הסיכונים והסיכויים הנובעים ממנו. כאשר מגיעים לבית המשפט סכסוכים ביחס לחוזים כאלה, נדרש בית המשפט ליישם באופן מדויק ופורמליסטי את המנגנונים שנקבעו בחוזה, ולא לאפשר לאחד הצדדים לבצע מקצה שיפורים ולשנות בדיעבד את תנאי החוזה, באמצעות שיקולים של תום לב והגינות. השופט שטיין מסביר כי ייתכן שביבי כבישים אכן לא קיבלה תמורה מספקת עבור העבודות שעשתה, בין אם בגלל שלא פעלה בהתאם למנגנונים שנקבעו בחוזה ובין אם בגלל שהמנגנונים הללו אינם מזכים אותה בתמורה כזו. ואולם, בית המשפט אינו יכול לשנות את התנאים וכללי המשחק שהצדדים הסכימו עליהם מראש.

מעבר לתוצאה הפרטנית יש בפסק הדין אמירה ערכית ועקרונית חשובה המבקשת לשנות את התרבות העסקית והמשפטית המקובלת בארץ, אשר מוכרת היטב לכל מי שעוסק בתחומים אלה. בשל כך ניתן גם להניח כי לפסק הדין יהיו השלכות רוחב משמעותיות. הפנמה של המסר הטמון בפסק הדין מחייבת גופים עסקיים המתקשרים בחוזים לבחון היטב בעת ההתקשרות את אופן חלוקת הסיכונים בחוזה, תוך הבנה שלאחר מכן לא ניתן יהיה לבצע מקצה שיפורים ולשנות בדיעבד את תנאי החוזה.

 

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין בר-קהן, ציגנלאוב ושות'