כאמור, במשבר הדיור בישראל הכתובת הייתה על הקיר והיה גם מי שהתריע, אז איך ייתכן שהמשק הישראלי פספס כל הזדמנות לשינוי קרדינלי בשיטה? התשובה לכך נעוצה ביחס כמות הקבלנים והיזמים (לטעמי, הנפגעים ביותר בענף) באוכלוסייה המהווה אחוז קטן, כך שהפגיעה בענף לאורך כל השנים נגעה למעשה רק במעטים באופן ישיר, אך בפועל ו"בריבית", פגעה באופן עקיף בדור שלם. מי באמת יצא לרחובות בעקבות כתבה בעיתון כלכלי על מצוקת הקבלנים לכוח האדם או לזעקתם על מחירי המלט שלא היו פתוחים לתחרות? כנראה שקל לראות את הקשר בין העלות למחיר ולמחות על גבינת קוטג', מאשר להבין את החסמים להגיע לבית קוטג'.
אני תוהה, איך לא זכינו לראות מחאת דיור מצטרפת אל תחינת של הקבלנים כבר משנות התשעים, לעודד לימוד, לקיים הסדרה ואכיפה מקצועית לענף הבנייה. נראה כי רק לאחרונה באמת חלחלה ההבנה שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתמך עוד על כוח אדם שכניסתו לארץ תלויה במצב הביטחוני המעורער גם ככה.
אני רוצה להציג בפניכם את ארבעת היסודות למשבר:
■ עלות הבנייה - זו מבוססת באופן מכריע על עלותו של כוח אדם ובעיקר זר, שייבואו נתקל עד כה במכשולים מטעם המדינה. עלותו של כוח העבודה כה רב עד שהפך את ציבור הקבלנים (בעיקר הקטנים), כרודפי סם המתרוצצים מפרויקט לפרויקט בעוד המדינה, המתפקדת כ"דילר" הנהנה ממיסוי מונופולי כמתווך הבלעדי, שכחה וזנחה לגמרי את תפקידה כאחראית לעידוד והגברת הצמיחה. הפתרון שאני מציע הוא הכשרה והסדרה מסיבית של מקצועות הבנייה והגדלת המכסות וללא עיכובים, בהתאם לצורכי המשק, תעדוף ויצירת טכנולוגיות חדישות שייתרו את כמויות כוח האדם הנדרשות לבנייה.
■ ביורוקרטיה מסואבת - עומס ועדות תכנון ומיסוי המוחזקות בידיי קרטלים פקידותיים, האוחזים באדמות המדינה כבבני ערובה ואינם משחררים פתח אמתי ליוזמות המבוססות תחרות מרובת משתתפים. הפתרון: שחרור החסמים הביורוקרטים והחלפתם במנגנון חכם, יעיל ורזה הרבה יותר. אני מקווה שתיקון 101 לחוק התכנון והבנייה אכן יביא לפתרון המיוחל.
■ המערכת הבנקאית - זו זיהתה את אפשרות הצמדת חובות הציבור למצרך אחד מבוקש בעל ערך ריאלי מבוקר. מדובר אם כך, במשבר יזום, ההפוך ממשבר הנדל"ן הפרוע של ארה"ב. משבר מבוקר בו ערך הבתים הוא בהחלט ריאלי , הנובע מערך הכסף, התלוי ביכולת החזר חוב שהוצמד למצרך מבוקש ביוזמת המדינה. בשורה תחתונה, זה יקר כי זה באמת יקר. פתרון: קיים, השוק יתקן את עצמו מיד עם התגברות ההיצע והסרת שאר החסמים.
■ תשתיות התחבורה המדשדשות - רוב שטחה של מדינת ישראל הוא מדבר, מדוע אם כך אין אנו בונים עד אופק אפריקה ומתעקשים להתאסף במרכז? הסיבה נעוצה בערך הקרקע הנמדד במרכזיותו. ביום שיחצו את מדינת ישראל רכבות מהירות לכל עבר בכל יום ובכל שעה, גם נהריה ובאר שבע, יוכלו להפוך ל"חצי שעה מתל אביב" ואז המרכז יאבד מיוקרתו. ניתן לראות פעולות רבות בניסיון לקרב את הפריפריה. המחשבה התשתיתית בישראל היא לכוון לעשור הקרוב ולא למאה הבאה. פתרון: נדרשת תכנית אופק טכנולוגית - מדינית שתתאים את עצמה למגמות הטכנולוגיות בעולם המערבי, אם בדמות הרכבות המהירות של יפן או מערכת כביש סולרי (העשוי כולו מפנלים סולריים) ומכוניות חכמות הנוהגות את עצמן.
מדינת ישראל מתעוררת מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. מדינת ישראל ידעה ועדיין יודעת לצאת ממשברים כשידה על העליונה. אני מקווה שכך יהיה גם הפעם. ישנו יתרון גדול שהשינויים מתרחשים כעת, שאנו מוכנים ומסוגלים לקיים את השינויים הנדרשים. המאה הקרובה יכולה להיות מאה ישראלית של פיתוח וקידמה בכל תחום אפשרי לרבות בתחום הבנייה והתשתיות. חשוב שנצא מקיבעון הפעולה של עשייה רק "תחת אש" ובעיקר בתחום הביטחון מתוך ההנחה שמחר "יבואו עלינו לכלותינו". אם אנחנו כאן ובאמת מתכננים להישאר כאן אז בואו ונראה, לא רק לנו אלא גם לעולם כולו, כי אנו פה להניח יסודות איתנים פרי תכנון מדויק ובנייה לדורות הבאים.
הכותב הינו מנכ"ל משותף בקבוצת פדלון לבנייה.
