מבוא

לפחות שלושה עשורים יודע כל עו"ד בדיני המעמד האישי שהלכה היא שרישום נכס לבעלותם המשותפת של בני זוג, ללא קשר למידת השקעתו של מי מהם ברכישתו ולמקורות מימונו, מעיד על כוונתם לחלק ביניהם בחלקים שווים את הזכויות בנכס ("הלכת דקר").[1] קביעתו זו של כב' הנשיא דאז מ' שמגר, מסמלת את השיתוף הרכושי הנוהג בין בני זוג, ואף מתיישבת היטב עם הוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין"), הקובעות כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין יהווה ראיה חותכת לתכנו.

 

במהלך שנים ארוכות, לא היה בתמורות הנובעות מחקיקתו ויישומו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ("החוק"/ "חוק יחסי ממון"), בכדי לשנות מהגישה המפורשת שנקבעה בהלכת דקר, שיש וודאות וסופיות, בהתאם לרישום בלבד, כאשר הכלל על פי הוראת סעיף 5 לחוק ואפילו החריג לכלל כמפורט בסעיף 8 לחוק לא היה בהם בכדי לשנות את תקפות המרשם.

 

הלכה למעשה, נמצא שהשימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ככלל, ובסעיף 8(2) בפרט, הינו החריג, השימוש בו הנו במשורה ובנסיבות חריגות בלבד.[2] במהלך השנים יצקו בתי המשפט תוכן למונח "נסיבות מיוחדות" המופיע ברישא הסעיף, וקבעו מספר שיקולים לסטייה מחלוקה שוויונית של נכסי בני זוג, וביניהם הברחת רכוש,[3] אלימות פיזית ונפשית,[4] ופערים כלכליים.[5]

 

הפעלת החריג בסעיף 8(2) לחוק לפני תיקון מס' 4 בהתייחס להלכת דקר

 

כחוט השני, פסיקת בתי המשפט המיישמת את החריג הקבוע בסעיף 8(2) לחוק, בטרם תיקון מס' 4 לחוק,[6] מלמדת כי הלכת דקר דרה בכפיפה אחת עם הוראות סעיף זה. באופן עקבי, הנסיבות להפעלת הוראת ס' 8(2) לחוק באופן שיבוצע איזון לא שוויוני, אינן עוסקות בשיקולים הקשורים לתרומתו של מי מהצדדים ברכישת הנכס, אלא לכל היותר בנכסים משותפים אחרים ברי איזון,  כגון זכויות סוציאליות וכספים צבורים.

 

בתי המשפט נימקו הבחנתם בין נכסי מקרקעין ליתר הנכסים, בכך שנכס מקרקעין הרשום לבעלותם המשותפת של בני זוג מסמל כוונת שיתוף ספציפית מפורשת ומשתמעת וחוסה תחת חוק המקרקעין כהוראת דין ספציפית, כשמרשם המקרקעין הוא הראיה החותכת, כך שלגביו אין להחיל את הוראות חוק יחסי ממון.[7]

 

נימוק נוסף הוא שנכס מקרקעין שנרכש בתרומה גדולה יותר של אחד מבני הזוג ולאחר מכן נרשם לבעלותם המשותפת, הינו בגדר מתנה מוגמרת,[8] ומשכך חוסה תחת החריג המופיע בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון ואינו ניתן לאיזון מכוח סעיף 8 לחוק.[9] כמו כן, רישום נכס על שם שני הצדדים עונה על דרישת הכתב המצויה בסעיף 5(א)(3), ומשכך אף מטעם זה אינו נכנס לגדר הנכסים הניתנים לאיזון אחר מכוח סעיף 8 לחוק, כאשר החריג בסעיף 8 לחוק אינו חל גם הוא על הנכסים המוחרגים.[10]

 

כך, הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק מחריגה מאיזון שוויוני נכס שניתן במתנה לאחד מבני הזוג, בעוד  שרישום נכס שנרכש מכוח תרומה גדולה יותר של אחד מבני הזוג על שם שני הצדדים, מהווה מתנה סופית ומוגמרת לצד אשר תרומתו פחותה. כן נוסיף ונפנה להוראת סעיף 5(א)(3) הקובעת שהאיזון השוויוני לא יחול על נכסים שהוסכם לגביהם בכתב ששווים לא יאוזן. רישום נכס עונה על דרישת ההסכמה בכתב, ומשכך חלוקת נכס הרשום לבעלותם של שני הצדדים  נעשית בהתאם לדרישת הרישום.

 

הפעלת החריג בסעיף 8(2) לחוק לאחר תיקון מס' 4 בהתייחס להלכת דקר

 

בשנת 2008, הוסף תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, המרחיב את סעיף 8(2) לחוק, והמאפשר התחשבות בשיקולי מדיניות שונים לשם איזון לא שוויוני של נכסי הצדדים בעת פקיעת נישואיהם (או במועד מוקדם לכך בהתאם להוראות סעיף 5א לחוק).

 

בהתייחס לנכסי מקרקעין, עיון בהצעת החוק ואף בהוראות החוק כפי שתוקנו, מצביע כי לכאורה מה שהיה בעבר אמור היה להיות זהה. על פניו, אין במכלול הוראות התיקון לחוק יחסי ממון חריגה מהלכת דקר, שהרי הלכה זו מתמקדת בחלוקת זכויות שוויונית חרף טעמים הקשורים בעבר, ואילו תיקון החוק מאפשר חלוקת זכויות לא שוויונית בעיקר (אך לא רק) מטעמים הקשורים לעתיד.

 

ואכן, מאז  תיקון 4 לחוק יחסי ממון, הלכת דקר עמדה איתנה על מכונה, פסיקות שניתנו לאחר התיקון דבקו בגישה לפיה אין לאזן באופן לא שוויוני נכס מקרקעין הרשום על שם שני בני הזוג מכוח סעיף 8(2) לחוק. ראו לדוגמא פסקי דין הקובעים חלוקה בלתי שוויונית בנכסים משותפים, שאינם נכסי מקרקעין הרשומים על שם שני בני הזוג :


תמ"ש (משפחה ירושלים) 11849-07-10 ט. א נ' מ. א, בעמ' 16 לפסק דינו של כב' השופט ד. טפרברג (פורסם בנבו, 06.04.2011):


"משכך, התוצאה הצודקת המתבקשת היא שנכסי הפרישה של האישה, שנחסכו על ידה בד בבד עם התמיכה באיש, זכויות הפנסיה וכלל הזכויות הכספיות הרשומות על שמה, לא יחולקו, אלא יישארו בחזקת האישה. לעומת זאת, דירת המגורים של הצדדים, תחולק שווה בשווה בין הצדדים, בהתאם לרישום, וזאת משני טעמים: ראשית, בהתאם להלכת דקר (ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1) 122 (1989), רישום הזכויות בדירה, מהווה ראיה לבעלות משותפת בנכס, ועובדה זו גוברת על טענות כמו מקורות המימון של הדירה.

 

עוד ראה תמ"ש (משפחה באר שבע) 15300-09 מ. ש נ' ב.ש פס' 21, פסק דינה של כב' השופטת ג. לוין (פורסם בנבו, 28.08.2012):


"לעניין זה, דומה כי לא ניתן לסטות מחלוקה שוויונית של הזכויות בדירה המשותפת של הצדדים על יסוד סעיף 8 לחוק יחסי ממון. התביעה לפירוק שיתוף בדירה אינה מושתתת על חוק יחסי ממון אלא על הבעלות המשותפת בדירה, שנרכשה על ידי הצדדים במשותף ורשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. אכן, התביעה בעניין הדירה מושתתת על זכות קניין והיא מוסדרת בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ולא בחוק יחסי ממון בין בני זוג."

 

תמ"ש (משפחה ראשון לציון) 26409-11-09 נ. א נ' ד. א פס' 31-30, פסק דינה של כב' השופטת א. גולן תבורי (פורסם בנבו, 30.09.2013):


"הטוען כי הרישום איננו נכון ומבקש לסתור אותו – עליו רובץ הנטל להוכיח זאת, והנטל הינו כבד מאוד. (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, [פורסם בנבו] תק-על 2007(1) 2445).

בנוסף קבע בית המשפט העליון כי כאשר בני זוג רשומים בבעלות משותפת על נכס, הרי ההנחה היא שהתכוונו לאיזון ולשוויון, גם אם מי מהם תרם יותר במהלך הנישואין (ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג (1) 122, 127). כך גם נקבע כי דירת מגורים של הצדדים - הינה נכס משפחתי מובהק. (בג"צ 8214/07 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו], 22.7.2010)."

 

תמ"ש (משפחה ירושלים) 12316-04-12 א' ר' נ' מ' ר' פס' 26 לפסק דינה של כב' השופטת א. בן דור ליבל (פורסם בנבו, 29.03.2014):


"26.  למעלה מן הצורך, והגם שהנתבעת לא טענה לכך, לא מצאתי שיש בנסיבות המקרה דנן תחולה להוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המאפשרת חלוקה לא שוויונית כחריג לכלל הקבוע בהוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון. ראשית, זכויות הצדדים בדירת המגורים אינן יונקות את מקורן ממשטר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון כי אם מההתקשרות הישירה בהסכם הרכישה ורישום הזכויות במרשם. לפיכך, אין בחריגים המפורטים בסעיף 8 לחוק יחסי ממון כדי להביא לשלילת זכויות בנכס הרשום על שם שני בני הזוג. גם אם היתה תחולה לסעיף 8 על דירת המגורים, הרי שבנסיבות לא מצאתי עילה לחלוקה לא שוויונית של נכס מנכסי הצדדים. אפרט."

 

וראה עמ"ש (מחוזי חיפה) 61008-06-13 נ' מ' א' נ' י' א' פס' 42-41 , פסק דינו של כב' השופט סארי ג'יוסי (פורסם בנבו, 11.06.2014):

 

"האם העובדה כי על דירה חלים דיני הקנין, פירוק ושיתוף משמעה כי נכס זה אינו בר איזון? התשובה לשאלה זו חיובית מן הסיבה כי נכס שהצדדים הסכימו על חלוקתו ביניהם ואף ערכו רישום לגביו ניתן לומר לגביו כלשון סעיף 5(א) (3) כי הם הסכימו בכתב שנכס זה לא יאוזן. דברים אלו תקפים גם ביחס לנכסים אחרים, ואין הכרח כי הנכס יהיה  נכס מקרקעין.

...

מהאמור אנו למדים, כי במסגרת דיני המשפחה חלים על דירה משותפת דיני הקניין-דיני השיתוף. שכן הרישום הקנייני מהווה ראיה ורישום בכתב להסדר שבין הצדדים בדבר החרגת הנכס מאיזון משאבים לפי סעיף 5(א(3). מכאן אל התוצאה כי לא ניתן לחלק דירה משותפת הרשומה על שם שני הצדדים, באופן הנוגד את הרישום, ככל שזה משקף נאמנה את ההסכמות שנתגבשו ביניהם, על ידי שימוש בסעיף 8(2) לחוק.

...

 

לטעמי על המחוקק לשקול תיקונו של החוק כך שבמסגרתו ינתן מענה לאותם מקרים חריגים בהם מתבקש בית המשפט לאזן את המשאבים באופן בלתי שוויוני, ברם הנכס היחיד או המשמעותי אשר קיים לבני הזוג ואשר חלוקתו באופן לא שוויני תביא לצדק כלכלי בין הצדדים הינו דירת מגורים משותפת, אשר נכון לעת הזו כי לא ניתנן לפרקה או לאזנה באופן לא שוויוני בהתאם לסעיף 8(2) לחוק".

 

על פניו, וודאות וסופיות הרישום גוברים על הוראות החוק, לא ניתן להעלות על הדעת איזון לא שוויוני בנכס בבעלות משותפת. ובכל זאת, מה גרם לבתי המשפט לסטות מהלכת דקר תוך ערעור היציבות המשפטית וטשטוש ההסתמכות על רישום בעלות בנכסים.

 

ניצני שינוי ניתן למצוא באמרת אגב של כב' ביהמ"ש העליון (כב' השופט (בדימוס) א. רובינשטיין) בבע"מ 4480/14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 30.07.2014). כב' השופט  רובינשטיין דחה את בקשת רשות הערעור על פסק דינו של כב' ביהמ"ש המחוזי בחיפה, שבו נקבע שאין לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק בדירת מגורים הרשומה לבעלותם של שני הצדדים, כאשר באותה עת קבע, שאין בדחיית הבקשה משום הבעת דעה בשאלה האם ניתן לאזן מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון נכס הרשום לבעלותם של שני בני הזוג באופן שאינו שוויוני, ובכך רמז שטרם נפל הפור הסופי בסוגיה זו.

 

כב' השופט א. רובינשטיין נדרש בשנית לסוגיה בבקשת רשות ערעור אשר הגיעה לפתחו בבע"מ 2045/15 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 21.05.2015). באותו מקרה הגיש הבעל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של כב' ביהמ"ש המחוזי בנצרת, הקובע כי נסיבות המקרה הכוללות תרומה ניכרת של האישה לנכסי בני הזוג, ויתור האישה על המשך פיתוח קריירה והשקעתה בהתפתחותו המקצועית של הבעל, מצדיקות חלוקה לא שוויונית של כספי תמורת דירה שהייתה בבעלות האישה, אשר הועברו בשנת 2006 לחשבונם המשותף של בני הזוג ושימשו לרכישת ביתם המשותף.

 

כב' ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות הערעור בנימוק שאין המדובר במקרה המצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן עסקינן בסוגיה הכרוכה בנסיבותיו של כל מקרה והפסיקה קבעה זה מכבר פרמטרים כלליים להפעלת החריג של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, כאשר העיקר הוא "עשיית צדק בנסיבות מיוחדות המהוות חריג" (ראה פס' י' לפסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין). בנוסף, קבע כב' השופט א. רובינשטיין כי אינו מצא כל דופי בשימוש כב' ביהמ"ש המחוזי בסעיף 8 לחוק.

 

לכאורה, אין בפסק דינו של כב' ביהמ"ש העליון סטייה מהלכת דקר, שכן האיזון הלא שוויוני מכוח סעיף 8 אמנם נעשה מטעמי עבר, כספי תמורה של נכס שהיה בבעלות האישה בלבד, ואולם, קביעה זו מתייחסת בסופו של יום לאיזון בלתי שוויוני של תמורת דירת מגורים משותפת שהצדדים יחדיו רשמו אותה לבעלותם, כך שכספי תמורת דירת האישה הוטמעו ברכוש המשותף ושימשו לרכישת דירת המגורים משותפת.

 

קביעות אלו, שהן בגדר הכרעות אגב אורחא ובצריך עיון בלבד, מרחיבות עוד ועוד את הפתח. ראה לדוגמה פסק דינו של כב' ביהמ"ש לענייני משפחה (כב' השופט א. זגורי),[11] אשר אמנם דבק בהלכת דקר והורה כי אין לאזן נכס מקרקעין הרשום לבעלותם המשותפת של בני זוג מטעמי עבר, ואולם לא פסל את האפשרות לערוך איזון לא שוויוני בדירת מגורים משותפת מטעמים הקשורים בעתיד.

 

פתחו את השער, פתחוהו רחב

 

משנפתח השער, לא ניתן עוד להביט לאחור. בעקבות פסקי הדין הנזכרים לעיל ניתנו מספר פסקי דין שראו לאזן כספי תמורה של דירת מגורים משותפת באופן שאינו שוויוני, ולראשונה הקביעות מבוססות הן משיקולי עתיד והן משיקולי עבר.

 

ראה פסק דינה של כב' השופטת ש. גליק,[12] אשר קבעה שחרף הלכת דקר, ככל שתימכר דירת המגורים הרשומה בחלקים שווים על שמם של הצדדים, יש לאזנה באופן שאינו שוויוני. כב' השופטת ש. גליק פסקה שבנסיבות העניין שלפניה, איזון לא שוויוני נבע משילוב של אלימות, הברחת רכוש ופערים כלכליים, כאשר הצידוק לסטייה מההלכה היה הצורך בהשבת שווי תשלומי המשכנתא שהוטלו במהלך החיים המשותפים על כתפי האישה בלבד.

 

כן נמצא בפסק דינה של כב' השופטת ד"ר ו. בן שחר אשר הורתה על חלוקת כספי תמורת בית המגורים הרשום לבעלותם של בני הזוג, באופן לא שוויוני מכוח סעיף 8(2) לחוק.[13] במקרה זה הנימוקים לאיזון הלא שוויוני התמקדו בפערים עתידיים ביכולות הכלכליות של בני הזוג ובהתנהלותה חסרת תום הלב של האישה, ואולם ניתן להתרשם שתרומתו הניכרת של האיש לגיוס ההון העצמי לשם רכישת בית המגורים המשותף, היווה שיקול סמוי להכרעה זו.

אם בפסקי דין הנזכרים לעיל, כרסום הלכת דקר נעשית ברכות ובגיבוי שיקולים נוספים, מלבד מידת השקעת הצדדים ברכישת הנכס,  פסק הדין פורץ הדרך של כב' השופטת ה. גורביץ שינפלד[14] נמצא במובהק סטייה מהלכת דקר, תוך קביעה מפורשת שאחד השיקולים המרכזיים לחלוקת תמורת דירת הצדדים באופן שאינו שווה הוא תרומתה הניכרת של האישה לרכישת הדירה.

 

כב' השופטת ה. גורביץ שינפלד קובעת במפורש שלמקורות המימון יש רלוונטיות ברורה לאופן חלוקת תמורת הדירה המשותפת, חרף רישומה כנכס משותף, וזאת בניגוד להלכת דקר. ניתן להיווכח שהכרסום האיטי בהלכת דקר, שהחל בהערות "על הדרך", הופך למציאות חדשה ומורכבת עבור ציבור המתגרשים ולעורכי הדין המייצגים בתחום המעמד האישי.

 

אם נאמר ונקבל על עצמנו שפסקי הדין האחרונים מלמדים על שקיעתה של הלכת דקר, הרי שאנו עומדים בפני מציאות שונה, מציאות שבה לא ייבחן עוד הרישום בלבד, לא נעצור בשאלת כוונת הצדדים לעת רישום הנכס כמשותף, אלא נבחן מעתה ואילך האם הרישום מהווה חסם מפני בירור כוונתם של בני הזוג לאיזון, למתן התייחסות מהותית לאופן חלוקת הזכויות בנכס משותף תוך התחשבות למשל בתרומת יתר של מי מבני הזוג לטובת הצד האחר.

 

אם בעבר רישום נכס לבעלות משותפת של בני זוג היווה ראיה לכאורה לכוונת בני הזוג לקיים משטר של שותפות ביניהם, ונדרשו ראיות ממשיות על מנת לסתור את חזקת השיתוף,[15] ניכר שכיום, נדרש למנות טעמים חדשים, לא לבחול בהתמודדות למול הרישום, תוך עתירה מפורשת לביצוע חלוקה בלתי שוויונית בנכס משותף, לרבות משיקולים של תרומת יתר של אחד מבני הזוג לרכישת הנכס ו/או מכל שיקול נוסף.

 

נסיים מאמרנו זה בהסתייגות אחת קטנה ובאזהרה -  הפסיקה החדשנית, שמבטלת  בפה מלא את הלכת דקר אינה סוטה לכאורה מהוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, שכן כלל פסקי הדין בהם נקבעה חלוקה לא שוויונית מתייחסות לכספי תמורה של נכס משותף, לאחר ביצוע פירוק שיתוף, כך שבתי המשפט מצאו לעצמם אפשרות לקבוע איזון לא שוויוני ביחס לכספי תמורה ולא על הנכס עצמו.

 

משכך, כל עוד לא נקבע אחרת והלכת דקר בוטלה סופית, אל תסכימו למכירת דירה והפקדת תמורתה בנאמנות, עד להכרעה בהליכים, שכן ההבדל בין חלוקת נכס משותף לבין חלוקת תמורת הנכס, יכול שישתנו עד מאוד.

 

 [1] ע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122 (1989).

[2] ע"מ (מחוזי ירושלים) 638/04 ח.ר. נ' ר.ר. פס' 37 לפסק דינו של כב' השופט מ. דרורי (פורסם בנבו, 23.01.2005);  
  ע"מ (מחוזי חיפה) 614/07 פלונית נ' פלוני כב' השופטת ש' וסרקרוג (פורסם בנבו, 16.04.2008)

[3] תמ"ש (משפחה ירושלים) 26473/97 פלוני נ' אלמונית פסק דינה של כב' השופטת נ. מימון (פורסם בנבו, 15.06.2004)

[4] ע"מ (מחוזי ירושלים) 638/04 ח.ר. נ' ר.ר. פס' 37 לפסק דינו של כב' השופט מ. דרורי (פורסם בנבו, 23.01.2005).

[5] ע"מ (מחוזי חיפה) 363/06 פלונית נ' פלוני פס' 11 לפסק דינו של כב' השופט י. עמית (פורסם בנבו, 08.02.2007)

[6] הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4) (הקדמת המועד לאיזון המשאבים), התשס"ו-2007, ה"ח 163.

[7] תמ"ש (משפחה ירושלים) 26473/97 פלוני נ' אלמונית פסק דינה של כב' השופטת נ. מימון (פורסם בנבו, 15.06.2004);
  תמ"ש (משפחה ירושלים) 12950/03 ד' מ' נ' ר' מ' פס' 17(ח) לפסק דינו של כב' השופט פ. מרכוס (פורסם בנבו,  
  10.02.2008).

[8]  ע"א 384/88 אריאלה זיסרמן נ' דוב זיסרמן, מג(3) 205 (1989)

[9] תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 17652/03 פלונית נ' אלמוני פס' 4(ח) לפסק דינו של כב' השופט י. גייפמן (פורסם בנבו,
   12.08.2007); בש"א (מחוזי חיפה) 2799/06 דרייפוס נורית נ' ד"ר גדעון דרייפוס פס' 14(ד) לפסק דינה של כב'
   השופטת ד. סלע (פורסם בנבו, 26.03.2008).

 [10]שם.

[11] תמ"ש (משפחה נצרת) 810-04-15 ו.ד נ' א.ד פס' 42-29 (פורסם בנבו, 29.07.2015).

[12] תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 24881-12-13 ד.ב נ' ד.ע.ב כב' השופטת ש. גליק (פורסם בנבו, 11.07.2016).

[13] תמ"ש (משפחה ראשל"צ) 22954-11-14 ר.ק נ' ש.ק כב' השופטת ו. בן שחר (פורסם בנבו, 20.12.2017).

[14] תמ"ש (משפחה חיפה) 52556-07-15 י.ה נ' ל.ה.ע פס' 30 לפסק דינה של כב' השופטת ה. גורביץ שינפלד (פורסם בנבו,
   24.01.2018).

[15] הלכת דקר, ה"ש 1 לעיל, בפס' 8 לפסק הדין של כב' השופט מ. שמגר.