בשירותי הצבאי במלחמת יום הכיפורים, מחקרים על אודות המושג פוסט טראומה היו בראשית חיתוליהן. באותה תקופה הוצבתי במחנה צריפין כאיש כוח אדם של שריון ולמיין אנשים שהגיעו מהמלחמה ליחידות חדשות. יום אחד ניצבה מולי חבורה של 4 צעירים שהגיעו מיחידה אחת. כולם שמחים וטובי לב, כולם צוחקים ובאותו רגע עובר מטוס נוסעים בגובה נמוך של אל-על, תוך שניות כל הארבעה שוכבים ומתפתלים על הרצפה כשאינם מסוגלים לדבר ולוקח זמן של דקות ארוכות כדי להקים אותם ולאושש אותם, מכיוון שהרעש היה זהה לחלוטין לרעש של תקיפת מטוסים במהלך המלחמה. אלא שלא קראו לתופעה זו בשם כלשהו באותה תקופה, אין בכך כדי לשנות את העובדה שהמדובר במחזה אופייני לפוסט טראומה, ומבחינתי זו הייתה החוויה הראשונה שהייתה לי בעניין זה. כהדיוט ברור היה לי שיש כאן נזק בלתי הפיך, נכון לאותו רגע או לפחות שנדרש טיפול לגבי אותם אנשים. לא הערכתי כמובן, באותו זמן, את תופעות שיש לחרדה ואת התהפכות מצבי הרוח וההתנהגות ברמה המיידית ולא קראתי לזה פוסט טראומה. כי איש לא ידע את משמעות הדבר, לפחות בתחום שלי, היום אין זה כך.

הופעת פוסט טראומה אינה מותנית בהכרח שאדם יפגע כתוצאה מחוויה אישית שלו, בנסיבות מסויימות הוא יכול גם להיפגע כתוצאה מכלי שני, כלומר שגם כאשר אתה גר עם אדם שחי וסובל מפוסט טראומה, אתה חשוף להידבק מכלי שני.

בעבר, חשבו שאנשים עם פוסט טראומה מתגלים ברמה הכמעט מיידית, דהיינו, לאחר החוויה. הדברים אינם נכונים. פוסט טראומה יכולה גם להתבשל שנים, ולדברי הפסיכולוג ד"ר חורש, גם לאחר 40 שנה. 

אנשים עוברים חוויות יומיומיות המתפתחות לטראומה, מפתחים תופעות של חרדה או בעיות נפשיות. אולם יש גם שפוסט טראומה. גורמת, למרות היותה מושג נפשי, לתחלואה פיזית, וזה מתבטא דרך הגוף, דהיינו כאב כרוני, פיברומיאלגיה, מחלות אוטואימוניות שבאות לידי ביטוי דרך הגוף והנפש.

המורכבות היא לא שמרנית, יש מצב שתופעת פוסט טראומה מוקדמת מובלעת ולמעשה שוכנת בנפשו של אדם, מבלי שהיא תצא החוצה. ואז בא אירוע נוסף שמשמש כטריגר ומעיר את אותו חלק רדום. אני מתייחס לנושא מכיוון שאנו מגלים לא אחת, שהממסד לא מבין ואינו יודע או לא ידע עובדה זו. דהיינו, שאדם מגיע עם פוסט טראומה, וחוותי את זה כקצין תגמולים – מתחילים לשאול אותו אם הוריו התגרשו, אם היו בעיות בבית הספר, ואז ניסו להטיל את האחריות לפוסט טראומה על העבר. דהיינו קבעו שאין קשר סיבתי בין הפריצה הנוכחית לבין המצב בעבר שאף אחד לא היה ער לו כולל האיש עצמו. זו גישה שהיום ברור שאינה נכונה. ההפך נכון, הסיכוי שאדם שיש לו פוסט טראומה רדום יפתח תסמינים היום בחוויה הנוכחית גדול יותר. האדם הופך בקיצור למועד להתפרצות. דהיינו, הפוסט טראומה הרדומה היא ריסק פקטור וזאת בדיוק הסיבה למשל לפיברומיאלגיה וזה מודל שנקרא דיאתזה סטרס Diathesis–Stress. דהיינו, זאת נטייה מוקדמת של אדם, כלומר שיש אנשים שמסתובבים בעולם שהם אנשים בריאים לכל דבר ועניין, אבל יש להם תשתית. לתשתית זו נחוץ כעת טריגר על מנת להביא להתפרצות. אלו דברים שרואים במחקרים שנעשו על חיילים שחזרו מווייטנאם. אלה מצבים שרואים אצל אנשים שהיו אסירים מחנות ריכוז (אך לא סיפרו אף למשפחותיהם חווית ממחנות הריכוז).

בארה"ב הגיעו למסקנה שמחקרים שהראו שאנשים שחזרו בריאים לחלוטין מויאטנם, או מחנות ריכוז או מלחמת קוריאה, הם בדיוק אלה שנושאים בחובם פוסט טראומה כתשתית חבויה וזאת אינה חוויה יוצאת מן הכלל למצוא אנשים שלאחר 20 שנה ויותר החלו לגלות תופעות של חלומות זוועה, שינוי התנהגות חרדות וכיוצ"ב.

פוסט טראומה יכולה כמובן לפרוץ בשלבים מאוד מאוחרים, וכאן קמה בעיה משפטית חמורה ביותר – ההתיישנות. אנו נמצאים בסיטואציה שלמעשה אם התיישנות היא 7 שנים ויש מי שקובע שהבסיס שלה הינו מושהה, דהיינו הבסיס של ההתחלה היה כבר קודם, הוא רק בא לביטוי אלים יותר בשלבים מאוחרים, ההתיישנות הינה בלתי הוגנת ובלתי נכונה בנתונים אלה. יש מצבים של פוסט טראומה שפורצים אחרי 30-40 שנה.

הנושא נבדק על ידי מיטב האוניברסיטאות הטובות בארה"ב, וביתר שאת על ידי ה-NYU ונקבע כי המצב המשפטי שמסדיר את ההתיישנות למעשה גורם לכך שהתופעה הקלינית שזוהתה מאוחר לא ברת תביעה משום שהתיישנה. כלומר, אנו חייבים ליצור איזושהי מסגרת בפסיקת בתי המשפט או בחוק שתגבש את תקופת ההתיישנות במסגרת של פוסט טראומה, בעיקר שנושא זה קיים בביטוח לאומי.

צריך לזכור שהתופעה בנויה על כך שלזיכרון הטראומטי יש תופעה של מעין אינקובציה – תהליך דגירה, הוא יכול להיות רדום שנים רבות ולכן טענת ההתיישנות היא בקיצור קשקוש.

אני חייב לציין מבחינת ההיסטוריה, שהפוסט טראומה. היא למעשה מחלה ככל מחלה אך היא מחלה "חדשה". אני זוכר היטב שבתחילת דרכי, אנשים שגילו תופעות פוסט טראומה התייחסו אליהם כמו אל הצגה, סחיטה או שלטענותיהם "אין ידיים ואין רגליים". אלא שהמחקרים שיצאו במהלך השנים שינו את כל התמונה.

צריך לזכור שבהחלט יש מקום לבדיקה כאשר יש תופעות של פוסט טראומה, לא רק בתחום הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי, או ההתנהגותי, אלא גם בקטע הפיזי. זה יכול לבוא לידי ביטוי במחלות שונות, במחלות לב, בטשטוש חושים, הזיות, חוסר ריכוז, ואין להוציא מכלל האפשרויות שאכן זו הסיבה לאותן תופעות. החשיבות הוא לא פחות מהגדרת הדברים אלא גם הדרך לטפל בהם. ולכן הפוסט טראומה. נחקר היום בארה"ב גם בתחום הנוירולוגי, ואיתו ביחד גם התחום של רפואה פנימית.

המחקרים שיוצאים ממיטב האוניברסיטאות מהווים את חוד החנית, אבל אפילו בוועדות המל"ל אצלנו, הכירו בנפגעת פוסט טראומה בפסק דין כנפגעת עבודה, ואני לא חושב שזה מצב חריג, מכיוון שגם תנאי עבודה קשים, מפחידים או מציקים, ובכלל זה הטרדה מינית נכללת כאחד הגורמים להתפרצות להתייחסות אכזרית של הממונה.