אין ספק כי פסק הדין של בית המשפט העליון, המסדיר את חובת תשלום המזונות בין ההורים, במקרה של משמורת משותפת של ילדים, בין הגילאים 6-15 הוא משמעותי ויש שיאמרו אף היסטורי. פסק הדין עושה צדק חברתי חשוב שייחלנו לו שנים, הרי לא יעלה על הדעת כי דווקא אב המרוויח סכום זהה לזה של האם או פחות ממנו, יחויב במזונות, וזאת בנוסף להוצאות השונות שחלות עליו כשהילדים מצויים במחיצתו במחצית מימי השבוע. כמו כן, חשוב להבהיר, כי פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן על רקע מציאות קשה ביותר בבתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר, שנאלצו להתמודד עם מציאות של תמורות חברתיות, בה גברים ונשים משווים את מעמדם והכנסותיהם, מקימים שווין בחלוקת התפקידים המשפחתית ולמרות זאת נכפית עליהם מרות הדין הדתי המחייבת רק את האב בתשלום מזונות. עובדה זו לא מתקבלת על הדעת והיא חורגת מאמות המידה הסבירות במדינה דמוקרטית וליברלית שחורטת על דגלה את ערכי הצדק והשוויון. במובן זה פסק הדין החשוב יצר וודאות ויציבות במערכת המשפטית ומאפשר לבתי המשפט למשפחה כלים אחידים לפסיקה עתידית .

גם אם פסק הדין ניתן באיחור מסוים של שנים עדין עדיף מאוחר מאשר אף פעם. בית המשפט העליון עושה תפקידו נאמנה באופן חדשני ויצרתי תוך שהוא יוצר חקיקה שיפוטית נאותה במקום המחוקק ש"נרדם בשמירה" אינו קשוב לרחשי הלב ותחושת אי הצדק של הציבור. במגירות משרד המשפטים מונחת מזה שנים המלצות "ועדת שיפמן" (ועדה ממלכתית בראשותו של פרו"פ פנחס שיפמן) שמונתה במטרה לייצב חוק אזרחי טריטוריאלי בדיני מזונות ילדים. הצעת שיפמן שמתייחסת לילדים בכל הגילאים ובכל המשפחות אמורה הייתה לעשות סדר במערכת ולא להיזקק לווירטואוזיות משפטית מצד השופטים. ואולם במקום ליישם את המלצות הוועדה החשובה, שבחנה גם מודלים משפטיים מהעולם המחוקק ישב בחיבוק ידיים והותיר את המלאכה לבתי המשפט.

אבל עם כל הכבוד לפסיקה החשובה של בית המשפט העליון יש לצנן במעט את ההתלהבות ולהצביע  גם על הקשיים והבעיות במציאות שתיווצר לאחר פס"ד של העליון. ראשית, פס"ד מתייחס רק למקרים של הורים יהודיים שהכנסותיהם פחות או יותר שוויוניות שילדיהם בגילאים 6-15 ויש להם חלוקת זמני שהייה שוויוניים מה לגבי יתר המקרים ? שנית, פסק הדין נוקב במונח "הורה מרכז" או "הורה מנהל" של ההוצאות הנדרשות ע"י שני ההורים, זה שאמור לנהל את הקופה המשותפת עבור הוצאות הילדים. יש חשש שסביב נושא זה תרבינה מחלוקות בדיוק כשם שמתקיימות היום בסכסוכי מזונות ובכך הבעיה לא תיפתר, וזאת למרות שצד אחד אינו אמור להעביר כסף לצד השני בעבור הילדים. שלשית, כתוצאה מפסק הדין נראה שעתיד לבוא עלינו "צונאמי של תביעות" בבתי המשפט למשפחה ובבתי הדין הדתיים מכמה סוגים : של גברים שחתמו על הסכמים או קיבלו פס"ד למזונות למרות המשמורת המשותפת ויבקשו כעת לבטלם, של גברים שלא באמת מעוניינים במשמורת משותפת וחלוקת זמני שהייה שוויוניים אבל ישתמשו במכשיר זה כמניפולציה על מנת שלא יחויבו לחלוטין במזונות , של נשים שחולקות לכאורה משמורת משותפת עם הגרוש אולם זה אינו מקיים בפועל חלוקת זמניי השהייה השוויוניים ואלו תתבענה בזיון ביהמ"ש, של גברים ונשים שירצו להוכיח הכנסות שוויוניות על מנת שלא יתבעו למזונות ע"י בן הזוג האחר, תביעות של גברים ו/או נשים לפסיקת פיצוי בגין רכיב "כושר השתכרות עתידי" פיצוי על כך שיש חלוקת נטל המזונות. משמעות הדברים ריבוי התדיינויות.

בהליכים בדיני משפחה להתדיינות מרובות ארוכות ומסורבלות יש משמעות הרסנית מבחינת הילדים וזו גם הסיבה שלאחרונה נעשה ניסיון לחוקק את הוראת השעה ליישוב סכסוכים במשפחה מתוך מטרה להכניס למודעות הציבורית ולהנגיש את הדרכים החלופיות ליישוב סכסוכים. ברם, נראה שכעת בשל המציאות החדשה שנכפתה עלינו ה"אינטרס של טובת הילד" ידחק שוב הצידה . אם נוסיף על כך את העובדה שיש חשש שההורים המשמורנים במשותף, יריבו ביניהם גם על ניהול ההוצאות המשותפות של הילדים ב"קופה המשותפת", נראה ש"הלכו רחוק מידי" בדאגה לרווחתם של ילדים. כמו כן, הדבר יוביל לעומס ניכר בבתי המשפט למשפחה מעבר לעומס האדיר ששופטים ודינים מתמודדים עמו יום יום ושעה שעה. גם שירותי הרווחה שבמילא קורסים, עתידים למצוא עצמם חסרי אונים לנוכח מבול הבקשות להמלצות ותסקרים אודות משמורת משותפת וזמני שהייה.

לסיכום, פסק הדין מתווה כיוון נכון וראוי ויש לברך עליו אולם נדמה שעוד צפיות לנו מהמורות וקשיים לא פשוטים בדרך. כל שנותר זה להצטרף לקריאתו של בית המשפט העליון לחקיקה מהירה וראויה של חוק אזרחי ומקיף המסדיר באופן מיטבי את דיני המזונות, על פי קריטריונים אחידים וסבירים ברוח המלצות ועדת שיפמן וכמקובל במדינות אחרות.

 

הכותב : ד"ר רונן דליהו עו"ד , מומחה לדיני משפחה וירושה  בעל משרד עצמאי, מכהן גם כיו"ר הפורום הארצי לדיני משפחה בלשכת עוה"ד.