לאחרונה, פסק בית המשפט המחוזי לוד (כב' השופט אחיקם סטולר) סכום עתק של 22 מיליון ₪ לזוג הורים עקב לידת שתי תאומות הסובלות משיתוק מוחין ופיגור שכלי קשה. פסק הדין, שהינו בסכום הגבוה ביותר שנפסק בישראל בתביעות מסוג זה, קובע קביעות חשובות וייחודיות, המתייחסות לשאלה האם במידה וההורים, אשר הינם דתיים מוסלמים, היו מודעים למצבן של התאומות הם היו מבקשים לבצע הפסקת הריון בשבוע 25 להריון.

ההריון נשוא התביעה היה הריון מספר 12 של האם, אשר הייתה כבת 35 באותה עת. בשבוע 24+4 להריון, הגיעה האם למיון יולדות בי"ח סורוקה במצב של התחלת לידה. בבדיקות שבוצעו לה אובחן כי התאומים סובלים מתסמונת Twin to Twin Transfusion Syndrome- TTTS (תסמונת מעבר דם בין העוברים), כאשר אצל אחד העוברים יש ריבוי ניכר של מי שפיר ואצל השני מיעוט של מי שפיר. האם אושפזה בביה"ח וניתנו לה טיפולים בניסיון לעכב את הלידה וכן בוצעה בדיקת מי שפיר ממנה עלה כי העוברים סובלים מפגיעות קשות. על אף שביה"ח היה מודע למצבם של העוברים, לא הוצגה בפני ההורים האפשרות לבקש לבצע הפסקת הריון.

כעבור 10 ימי אשפוז, התפתחה לידה ונולדו תאומות הסובלות משיתוק מוחין, פיגור שכלי קשה ונכותן הינה 100% לצמיתות.

מאחר ואין מחלוקת שביה"ח היה מודע לתסמונת ה TTTS ולמצבם של העוברים, בחן ביהמ"ש את השאלה האם הצוות הרפואי של ביה"ח היה מחוייב ליידע את ההורים אודות האפשרות לבצע הפסקת הריון, עקב מצבם הקשה של העוברים ובכך למנוע את לידתם.

ביהמ"ש קבע בפסק הדין כי ביה"ח התרשל בכך שלא יידע את ההורים אודות מצבם הקשה של העוברים ובכך מנע מהם את האפשרות לבקש לבצע הפסקת הריון, מה שהיה מונע את לידת התאומות הסובלות מנכות כה קשה.

קביעותיו של ביהמ"ש מעוררות שאלות רבות וזאת במיוחד נוכח העובדה שהתובעים הינם אנשים דתיים מוסלמים, אשר הצהירו והעידו בביהמ"ש שהם שומרים את מצוות האסלאם וכן העידו כי דת האסלאם אוסרת הפסקת הריון אלא אם נשקפת סכנה לחייה של האישה (במקרה זה לא נשקפה סכנה לחיי האישה, אלא העוברים היו פגועים). ביהמ"ש נימק את החלטתו לקבל את התביעה בכך שחובתו של ביה"ח הייתה למסור להורים את מלוא המידע אודות מצבם של העוברים ואודות האפשרות לבקש הפסקת הריון וביה"ח התרשל בכך שלא קיים חובה זו. ביה"ח התגונן בכך שטען שבשנת המקרה (שנת 1991) לא היה מקובל לבצע הפסקת הריון בשבוע כה מתקדם, אך ביהמ"ש דחה את טענת ביה"ח וקבע כי ביה"ח היה חייב להציג בפני ההורים את האפשרות הטיפוליות (למשל: עיכוב לידה וכיוצב'), אך גם היה מחויב להציג בפני ההורים את האפשרות לבצע הפסקת הריון, בכדי שיוכלו לשקול האם הם מעוניינים בכך.

באשר לשאלה מה היו ההורים עושים, בזמן אמת, אילו היה ביה"ח מיידע אותם על מצב העוברים קבע ביהמ"ש כי לאור "הלכת המר" קיימת חזקה ולפיה מקום בו וועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת (באופן תיאורטי) הפסקת הריון, אילו המקרה היה מובא בפניה, יש להניח כי ההורים היו פונים לוועדה ומבקשים להפסיק את ההריון. ההורים הביאו לעדות רופא מטעמם אשר בתקופה הרלוונטית ישב בוועדות על שאישרו הפסקות הריון ואותו רופא העיד כי אילו המקרה הזה היה מובא בפני הוועדה, יש להניח שהיא הייתה מאשרת את הפסקת ההריון. ביהמ"ש קיבל את עדותו של הרופא וקבע כי אילו המקרה היה מובא בפני וועדה להפסקת הריון והוועדה הייתה מקבלת את מלוא המידע (אשר לא נמסר במקרה זה להורים) הייתה הוועדה מאשרת להורים להפסיק את ההריון.

קביעתו זו של ביהמ"ש הינה אמיצה וחריגה וזאת מאחר והדיון הינו, למעשה, תיאורטי בלבד היות ומעדותם של ההורים עולה ספק רב האם, בזמן אמת, אילו היו מודעים לאפשרות לבצע הפסקת הריון, הם היו מבקשים להפסיק את ההריון. קביעה זו פותחת פתח להגשת תביעות הולדה בעוולה גם במקרים בהם ההורים משתייכים למגזרים דתיים אחרים (למשל האוכלוסייה החרדית), אשר במקרים רבים לא מבצעים את כל הבדיקות המומלצות בהריון, כדוגמת סקירת מערכות, בדיקת מי שפיר וכיוצב' מתוך אמונה שאין לבצע הפסקות הריון גם במקרים בהם מתגלה מום בעובר.

 

עו"ד עדי וייס, מייסדת המשרד עו"ד עדי וייס , רשלנות רפואית