בשנת 1989 הוציא הזמר אריאל זילבר אלבום חדש ובו חידוש לשיר צרפתי מוכר. זילבר הזכיר לנו בשיר ש"יש מיליארד סינים שחיים...", אבל באותה נשימה הודה שהוא חושב על זה ואחר כך שוכח. שלושים שנים מאוחר יותר ושירו של זילבר עוד מושמע מדי פעם בתחנות הרדיו אך נראה שהסיפור המעניין יותר הוא דווקא מה קרה עם הסינים.

באותה שנה שבה זמזם זילבר את שירו, חיו בעיר ווהאן, עיר עתיקה בת 3,500 שנה, כשלושה מיליון תושבים. מאז אותה שנה הכפילה בירתה המפורסמת של מחוז חוביי את אוכלוסייתה ביותר מ- 300% והיום חיים בה למעלה מ -11 מיליון איש. לשם השוואה, באותה תקופה גדלה אוכלוסיית סין כולה בכ- 18% בלבד.

ווהאן לא לבד. סיפורה של העיר והצמיחה המהממת שלה הוא סיפורה של סין ושל המדינות המתפתחות כולן.

סין - וכמוה בזמנו מדינות מתפתחות גדולות אחרות בעולם – נמצאת בעיצומו של תהליך עיור מואץ ואינטנסיבי כבר כמה עשורים. התופעה שאפיינה את העולם המערבי בעקבות המהפכה התעשייתית התפשטה בסוף המאה ה- 20 כמעט לכל פינה בגלובוס. כפריים רבים מחליטים לעזוב את היישובים בהם חיו ולעבור, כיחידים או כמשפחות שלמות, אל העולם החדש, שם – כך היו משוכנעים - מובטחים להם חיים טובים יותר. עבורם, העיר הגדולה הייתה ועודנה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בה ייפתחו בפניהם מגוון אפשרויות בתחום התעסוקה, החינוך, הדיור ובמקרים רבים גם חשיפה לתרבות פנאי עשירה.

גם המדינה מצדה עודדה את התהליך בכל כוחה, כשהיא מעניקה תמריצים, משנה חוקים ומקימה מרכזי תעסוקה, מפעלי תעשייה ומלאכה רבים בשולי הערים. בחלק ממדינות אסיה, כמו בסין, המדינה לקחה על עצמה ביצוע תשתיות נרחבות, הקמת מבני חינוך וציבור והקצאת קרקעות למיליוני יחידות דיור חדשות. זה בהחלט השתלם – צמיחה כלכלית ועיור הן הרי שתי מגמות הקשורות ותומכות זו בזו, ומחקרים מצביעים על כך שהערים אחראיות על גידול בצמיחה בשיעור של מעל 50% מאשר אזורים אחרים. תעיד על כך שוב, סין, שהצליחה באותן שנים להכפיל את התוצר שלה לנפש פי 25 (!). במקרים אחרים, כמו בחלק ממדינות אמריקה הלטינית, אפריקה ומדינות אסיה, משאבי המדינה המצומצמים הביאו יחד עם הצמיחה הכלכלית דווקא לתוצאות חברתיות וסביבתיות עגומות. התקבצות מאסת תושבים בתוך וסביב הערים בזמן כה קצר יצרה אוסף בלתי מתוכנן של פרברי עוני, שכונות פחונים, פשע גובר, זיהום קרקע ואוויר ותשתיות קורסות.

כך או כך, למרות כל הקשיים והמכשולים תהליך העיור המשיך לצבור תאוצה ועל פי התחזית העדכנית של האו"מ אף צפוי להגיע לשיאו רק לקראת אמצע המאה הנוכחית. עיון מעמיק יותר בדו"ח מגלה מגמות מעניינות ובראשן השונות המובהקת בין היבשות. בעוד באסיה ובאפריקה מעל מחצית מהאוכלוסייה עדיין חיה בכפרים וצפויה להמשיך ולהזין את תהליך העיור בעשרות השנים הקרובות, באירופה, אוסטרליה ואמריקה רוב האוכלוסייה כבר חי בערים (70-80%) וקצב העיור הולך ודועך.

אם מסתכלים באופן פרטני על תחזיות לגבי אירופה למשל, ישנן ערים רבות - בעיקר בגרמניה ובספרד – שצפויות להציג עמידה במקום או אף התכווצות בשיעור האוכלוסייה. ההפתעה מגיעה דווקא מהמגזר הכפרי, שם ניתן לראות, אולי, ניצנים של שינוי מגמה. מספר חבלים במערב היבשת צפויים לגדול באופן מתון בשנים הקרובות. המכנה המשותף לכל הכפרים האלו הוא שכבר היום הם נבדלים מהעיר בצפיפות אך לא במבנה התעסוקתי, כלומר רוב התושבים ביישובים אלה הם אנשים משכילים העובדים בעבודות שאינן קשורות כלל לחקלאות. היישובים שהציגו את המגמה הזו נמצאים לרוב בסביבה צפופה יחסית, קרובה למרכזים אורבניים, ועיקר הגידול הצפוי בהם הוא כתוצאה מהגירה מתוך המדינה. ערים הצפויות להציג גידול, לעומת זאת, יתרחבו בעיקר הודות להגירה מחוץ למדינה.

כמו כל דבר בימים אלו, כל מוסכמה או תחזית שהוצגה עד לא מכבר עוברת הערכה מחדש בעקבות מגיפת הקורונה. גם אם את השפעתה האמיתית עלינו נדע רק כאשר היא תחלוף מהעולם, הרי שייתכן שבתקופה קצרה זו זכינו להציץ הצצה קטנה אל העתיד. עבודה מהבית, רפואה אונליין, לימוד מרחוק הם רק חלק מאותם תהליכים שהיו צפויים להבשיל רק בעוד מספר רב של שנים, אך עשו קפיצה גדולה קדימה בתוך שבועות בודדים, וייתכן מאד שהם כאן כדי להישאר.

נראה שהמשוואה עיר-כפר עומדת לקראת שינוי, בעיקר במדינות המערב. האפשרות לחיות אחרת - מבלי לוותר על נוחות – יכולה לצבור נקודות רבות, בעיקר בקרב בעלי משפחות. הנוסחה החדשה, בה ניתן לקום בבוקר מול נוף פתוח וירוק, לנשום אוויר צח ולצאת בכל ערב אל המרחבים יכולה להיות חלופה לא רעה, במיוחד כאשר אפשר להמשיך ולהחזיק במשרה גמישה ומתגמלת, ללמוד ללא הגבלה ולהיות נגיש לרפואה מתקדמת ללא קושי.

האם הערים עומדות להתרוקן? וודאי שלא. אורח החיים שמציעה העיר, האנרגיה, הדינמיות והאינטראקציות שהיא מספקת בין בני האדם היא דבר ייחודי. יחד עם זאת, התחרות הגוברת בין העיר למרחב הכפרי-מודרני (וגם בין הערים עצמן), עלולה לגרום לחלק מהערים להישאר מאחור ולהתנוון אל תוך בינוניות אנונימית חסרת צבע. כדי לשמור על הקסם העירוני ולחזקו יצטרכו פרנסי העיר ומוסדות התכנון להתגייס למשימה ולקבוע דגשים המותאמים למציאות המשתנה. גיבוש המדיניות הוא נושא לדיון בפני עצמו, אך כבר ברור שמעבר לצורך ביצירת מרחב אורבני נגיש, נטול איומים סביבתיים, ובטוח למחייה, חייבים לתת לעיר כלים ליצירת ייחודיות מקומית – בעיקר באמצעות מנופי תרבות הפנאי והתיירות - משולבת במתחמי מגורים, המצטיינים, לא פחות, באיכות החיים ובשירותים שהם מעניקים לדייריהם.

 

מאת אדריכל ליאור אביבי, שותף צ. מוססקו אדריכל ומתכנן ערים בע"מ