בע"א 4447/07 מור נ' ברק [פורסם בנבו] (2010) כתב המשנה לנשיאה ריבלין:

 

"... האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכל שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי שיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרת קבלת מידע והעברתו. המקלדת זמינה לכל כותב, והקשה על זנבו של העכבר מובילה את הכתוב לקצווי הארץ".

העתירות שהוגשו בבג"צ 5185/13 ובבג"צ 1031/16 עסקו בסנקציות שנקטו בתי הדין הרבניים כנגד סרבני גט אשר חוייבו בפסק דין לגרש את נשותיהם. לאחר שבתי הדין נקטו בכל סנקציה אפשרית הקיימת במסגרת הוראות החוק לכפיית ציות לפסקי דין לגירושין ללא הועיל, שכן שני סרבני הגט ברחו מישראל לבלי שוב, והפכו את  הסנקציות הקיימות בדין לאות מתה .כפועל יוצא, נקטו בתי הדין בגישה יצירתית שתכליתה קידום התרת נישואיהן של שתי נשים, אסירות בתוך נישואין חסרי כל ממשות ותוכן זוגי. גישה יצירתית זו באה לידי ביטוי בהטלת סנקציות הילכתיות מכח תקנות דרבנו תם אשר נועדו להפעיל לחץ  באמצעות בידוד חברתי על המעגן.

הח"מ ייצגה את המשיבה בבג"צ 5185/13 ולהלן יובא סיפורה :

נסיבות חייה של א .בן –חיים:

א' ו – ש'  נשאו בישראל. בשנת 2008 עברו להתגורר בארה"ב, עבדו,למדו, ושם נולדה בתם. במהלך החיים בארה"ב, ש' חזר בתשובה. ש'  הפך לקנאי, אובססיבי, דרש דין וחשבון על כל פעולה כספית ואף נקט כלפיה באלימות מילולית ונפשית. בשנת 2010,  הגיעה ארצה לחופשה משפחתית עם בתה בת חצי השנה. במהלך החופשה פרצה מריבה קשה וא' הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני בחיפה. בד בבד עם  הגשת התביעה עוכבה יציאתו מהארץ של ש' עד להסדרת הגט. ההליך התאפיין מתחילתו במאבקים קשים, אשר כללו, עתירה לפי אמנת האג אשר התגלגלה  עד לפתחו של בית המשפט העליון והגיעה עד לדיון נוסף. במקביל, בבית הדין הרבני, שרון הסכים להתגרש  אך חזר  בו מהסכמה זו ברגע שהוגש הערעור לבית המשפט העליון בנושא אמנת האג. בסמוך לקבלת הערעור, ברח שרון מישראל לארה"ב תוך  שהוא מנצל נסיבות חריגות במסגרתן  צו עיכוב היציאה מהארץ שניתן ע"י בית הדין הרבני לא עודכן במשטרת הגבולות. מאז - לא נודעו עקבותיו. למרבה הצער כל הסנקציות אינן אפקטיביות כאשר עסקינן במעגן שחי בחו"ל.

משכלו כל הקיצין, יזמה הח"מ  הליך בביה"ד הרבני במסגרתו ביקשנו להיעזר בהרחקות דרבנו תם לשם הפצת מעשיו של ש' בקהילה היהודית בניו ג'רסי. ביקשנו ממביה"ד ליידע את הקהילה אודות מעשה העגינות המכוון כנגד אשתו. ביה"ד נעתר, והוציא "צו"  אשר יידע את הקהילה במעשיו של ש' ובכך  שהוא עבריין המפר צווי בית הדין, ואף הורה כי הציבור מצווה לסייע להתרת העגונה ומתבקש לא להזמין את ש' למניין ולהימנע מלקבור אותו,מלדבר איתו או לשאת ולתת עימו. על החלטות אלו הוגש ערעור אשר נדחה, לביה"ד הרבני הגדול  ולאחר מכן הוגשה העתירה נשוא בג"צ 5185/13.

ההכרעה:

על פרשיית בג"צ השיימינג יש להשקיף במשקפי התכלית לה שותפים בתי הדין ובתי המשפט  והיא התרת שיחרור נשים מעגינות חיה. תופעת "עגינות חיה" עוסקת בגברים אשר מעגנים את נשותיהם באופן מכוון, בניגוד לצווים ולהחלטות של בית הדין הנוגעות לחיוב בגירושין – להבדיל מעגונה אשר אינה יודעת אם בעלה מת או חי.

סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, מורה, כי:  ... "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו במדינת ישראל על פי דין תורה".. בדין תורה ובמשפט העברי, הבעל הוא הנותן את הגט, ברצותו יתן וברצותו ימנע – האשה אינה נותנת את הגט והיא יכולה רק לקבלו. כיוון שהבעל אוחז ב"מפתח הגירושין", קיימים מקרים בהם בעלים מסרבים להשתמש במפתח זה, והם מעגנים באופן מכוון את נשותיהם.

כעניין של מדיניות שיפוטית, של הגינות ושכל ישר –  נוכח אי השיוויון בהלכה בין יכולת הבעל ליכולת האשה להשיג גירושין, תרות הערכאות השיפוטיות השונות אחר דרכים לסייע לעגונות ועל מנת שלא ליתן יד "לנבל ברשות התורה"  [להרחבת היריעה על המאמץ ההילכתי לגאול נשים מעגינותן ניתן לעיין בבג"צ 6751/04 סבג נ' בית הדין הגדול לערעורים פ"ד נט (4), 817 וכן בג"צ 8121/11 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] (2012);

במהלך השנים,  יצרו הפסיקה במשפט העברי והחקיקה בדין הישראלי המודרני, דרכי "לחץ" שונות כלפי הבעל הסרבן, תוך הליכה זהירה על חבל דק, וזאת  על מנת להימנע מהקטגוריה ההילכתית של "גט מעושה" – קרי גט שנכפה על הבעל ואינו ניתן מרצונו;

בפסיקה התורנית נמצא בהקשר זה, בין היתר, הרחקות דרבנו תם שבהן ירחיב מאמר זה.

 

בדין הישראלי  הנוהג נחקקו החוק לכפיית ציות וחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה – 1995.

 

חוקים אלה מאפשרים הטלת  סנקציות שונות ובהן: צווי הגבלה (איסור יציאה מן הארץ), קבלת דרכון ורישיון נהיגה, עיסוק במקצועות מורשים, הגבלות על חשבונות בנק, הגבלות לאסירים מסוגים שונים, עיכוב ושלילה של גמלאות,  וכן בידוד ועוד. הרציונל אשר עמד בבסיס הדין הישראלי, הינה יצירת מנגנון  אשר יביא לבידודו האישי והחברתי של העבריין.

 

על הרחקות דרבנו תם וסמכויות בית הדין ליתן המלצות מכוחן:

 

הרחקות דרבנו תם מתוארות בספרו של הרב יעקב תם "ספר הישר" והן שוללות בסיס תקשורת אנושית נורמאלית בחיי היום יום ובמסחר, אין בכך משום פגיעה גופנית בסרבן – מדובר בהפרדת כוחות אישית וחברתית מסרבן הגט וקריאה לציבור להימנע ממגע עימו. הרחקות דרבנו תם אופיינו על ידי הדיין אוריאל לביא [בספרו  עטרת דבורה [ב'] סימן פ' (עמ' 517 ואילך) – כציווי אשר הנקיטה בו מותנית תחילה בכך שחכמי המקום ישקלו הדבר ויגיעו למסקנה שאכן ראוי לנהוג כך ולאחר שיתברר כי מדובר באשה המעוגנת ללא תקנה ומצווה להצילה מעגינותה זו. מחלוקת בין הפוסקים התגלעה בשאלה, האם  יש ליישם את הרחקות דרבנו תם במקרה של מאיסת האשה בבעל. רבנו תם לא ראה במאיסת האשה בבעל עילת גירושין ויישום הדברים היה מוגבל אך ורק למקרי חיוב בגט. הרב לביא מרחיב את היריעה מעבר להילכות גיטין; ומכל מקום בענייני גיטין, בהעדר פסק דין לכפיה ובהעדר פתרון אחר, ניתן לשיטתו לנקוט בהרחקות דרבנו תם – הרחקות אלה – גם אם יש מי שחולקים עליהן – אין לראותן ככפייה לגרש וכיוצרות  "גט מעושה". כאמור, אין למהר לשיטתו בהרחקות אלא כשבית הדין משתכנע שאין לנישואין תקנה.  יודגש כי מעיקרא, התבססה החקיקה האזרחית המאפשרת סנקציות כנגד סרבני גט, במידה רבה על הרחקות דרבנו תם [ראו דברי ההסבר להצעת חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ד – 1994].

 

 

ההתגייסות לטובת שיחרורן של עגונות וצימצום תקופת העגינות לא נפקדה אף מסדר יומו של משרד המשפטים. ביום 10.11.16 פורסמה הנחייה 2.24 של פרקליט המדינה, שעניינה "מדיניות העמדה לדין וענישה בגין אי קיום צו שיפוטי של בית הדין הרבני למתן או קבלת גט"; ההנחיה היא פרי שיתוף פעולה של משרד המשפטים ובתי הדין הרבניים. לפי האמור בהנחיה, במקרים בהם החליט בית הדין, לאחר  החלטת חיוב, על כפיית הבעל ליתן גט, יש לשקול פתיחת הליך פלילי נגדו, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 אשר עוסק בהפרת הוראה חוקית, ואם הורשע יש לטעון למאסר בפועל לתקופה ממשית.  

 

המקור החוקי להחלטת בית הדין בדבר פרסום הדיון:

 

ככלל, הדיונים אשר מתקיימים בענייני המעמד האישי חורגים מעיקרון פומביות הדיון. הדיונים מתקיימים בדלתיים סגורות בכדי להגן על פרטיותם של המתדיינים ובני משפחותיהם בהתאם להוראות סעיף 68 (ה) (1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד 1984.

 

במקרה דנן החליט בית הדין להורות על פרסום החלטתו ברבים. העתירה כוונה בין השאר כנגד החלטה זו. בג"צ, ברוב דעות, קבע בהקשר זה, כי מדובר בסמכות הנגזרת מעצם סמכותו של בית הדין להחליט כיצד יתנהל הדיון בעניינו של פלוני, מכח סעיף 1 א (א) לחוק לכפיית ציות, הקובע כי: "בית דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, למעט בענייני ירושה, ידון בדלתיים סגורות, זולת אם ראה בית הדין לקיים את הדיון בפומבי". ברי, כי כאשר מדובר בבעל המסרב לתת גט לאשתו ואינו מציית להחלטות שיפוטיות שניתנו לגביו, קשה להטיל דופי בהחלטות בתי הדין ובשיקול לפרסם עובדה זו ברבים, כפי שהחוק מאפשר להם לעשות.

 

"הרחקות דרבנו תם" – וחיבורן לתופעת ה – Shaming:

 

בבש"פ 2065/13 פלוני נ' מ"י (פורסם בנבו) (2013) נאמר מפי כבוד השופט עמית:

 

"המקרה שבפנינו חושף את הצד האפל של הרשת. המסוכנות של פעם שינתה את פניה ולפנינו מסוכנות מסוג חדש. האינטרנט אינו מרחב ווירטואלי- סטרילי כלל וכלל.. ..  מגע שנותר בין שניים בחדר סגור נתחלף לו בחשש לחשיפה ולפרסום פומבי בפייסבוק וביו- טיוב, מה שעשוי להעצים את הפגיעה בנפגעי העבירה".

 

העתירה נשוא מאמר זה תקפה הן את מקורותיו החוקיים של בית הדין לצוות על סביבת העבריין להימנע מלקיים עימו פעילויות חברתיות וקשרים מסויימים והן את חוקיותן של ההחלטות אשר התירו לפרסם ברבים את המלצות בית הדין האמורות. השאלה המרכזית אשר העסיקה את ביהמ"ש הייתה:אם יש לראות בפרסום ההרחקות כביוש המופיע היום ברשתות החברתיות?

 

אין חולק, כי למרשתת יתרונות רבים, לצד חסרונות, וכפי שהיטיב לנסח  כבוד השופט עמית: "למרשתת לצד היתרונות – גם חסרונות, ביוש והלבנת פנים – גבו לא פעם חיי אדם בכוחה של הוירטואליה להשפיל אדם ולבזותו עד עפר ולהגיע עד לפגיעה בחיי אדם".    על כך השיב הרב ד"ר בני לאו, במאמר יוצא דופן בחריפותו,  נגד השיימיניג והקלות שבה ניתן להלבין פני אדם בעידן האינטרנטי ("חטא השיימינג" ידיעות אחרונות 10.10.16). יחד עם זאת, מוסיף ד"ר לאו: "ברור שהנשק הקטלני הזה עשוי גם להציל חיים. ביוש אדם פוגעני יכול לחזק קורבנות, כמו למשל, הוקעת סרבן גט שהתעלל באשתו. אבל כמו כל נשק רב עוצמה, השימוש בו מוכרח להיות קפדני ומחמיר". בהעדר בקרה צפויות סכנות. הביוש במקרה זה מכוון כנגד אדם הנוהג ברשעות כלפי רעייתו ונועד לביישו ברבים.

 

כב' השופט רובינשטיין קבע,  כי אין ביוש "כלאחר יד" דומה לביוש הנעשה לאחר דיון משפטי ובירור עובדות המקרה לאשורן. לשיטתו, חלק ניכר מן הבעייתיות בתופעת השיימניג ברשתות החברתיות נובע מכך שהדבר נעשה בפזיזות, לעיתים על בסיס שמועות בלבד, ושמו של הפרט נפגע על לא עוול בכפו, לעיתים באופן שאינו ניתן לתיקון; לא כך כאשר הביוש נעשה לאחר דיון, כבעניינינו וכמוצא אחרון; בשל אפקט הביוש במופעיו השונים ותפוצתו הרחבה בעידן בו אנו חיים ויצר האדם, יש לברור בקפידה את השימוש בנשק זה. משכך, אין ההרחקות מסורות לכל אדם לעשות כראות עיניו אלא הן מסורות לבית הדין לאחר שאיזן וחקר ובדק ושקל את נסיבות המקרה אשר בא לפתחו והגיע לכלל מסקנה כי המקרה מצדיק נקיטה בצעדים מרחיקי לכת אלו, אגב שמירה על עקרונות חוקתיים ואיזון בין זכויות יסוד.

 

תופעת ה"שיימינג" היא תופעה של השנים האחרונות. הרחקות דרבינו תם מלמדות שכלי הנידוי החברתי כציווי קהילתי קיים מאות שנים. ההרחקות הינן מהמאה השתיים עשרה. יתכן,  כי יעילותן בעידן הגלובאלינחלשה, אך לא נס כוחן בקהילות ובמגזרים של יהודים שומרי מצוות בהן החשש מנידוי חברתי מייצר  השפעה רבה.  אלמלא השפעה זו, סביר כי העתירות נשוא המאמר לא היו מגיעות כלל לפתחו של בית המשפט העליון.

 

הרחקות דרבנו תם אינן כלי חדש שנשלף אך לאחרונה מנדנו של בית הדין. זהו כלי שנעשה בו שימוש על ידי בתי הדין הרבניים מזה עשרות שנים בהצלחה מרשימה במציאות מסויימת.  

 

לסיכום - הרחקות דרבנו תם באו ליתן מענה לחוסר האיזון הקיים בהליך מתן הגט.הדברים נכונים שבעתיים לימינו אנו, כאשר השאיפה לשיוויון מגדרי מעוגנת בערכי המדינה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מעוגנת זכותה של האשה לכבוד, לחירות ולחיי משפחה שלה וכן חירות מנישואין ריקים מתוכן, וכן שלא יתעמרו בה נפשית. כאשר האשה נמצאת במקום בו היא איננה יכולה לממש את עצמה, ליצור זוגיות חדשה וגם הורות אין מערכת המשפט יכולה לעמוד מנגד ומצווה היא לפעול.  גם בתי הדין מפרשים את ההלכה באופן שישיג את תכלית חירות האשה מעיגונה ןהרחקות דרבנו תם מסייעות בהשגת תכלית זו ומהוות, כלי נוסף אשר נמצא באמתחתו של ביה"ד, בהפעילו  אמצעים לשכנוע אפקטיבי של בעל דין לתת גט, כל מקרה ונסיבותיו.