בראשית ימיה של המדינה קם צורך לאומי בהגדלת שטחי החקלאות ליישובי הגליל העליון. לשם ביצוע הפרויקט הקימה חיש קל המדינה הצעירה מדור מיוחד באגף המים שבמשרד החקלאות. הגוף הביצועי שהוקם הצליח בתוך תקופה של מספר שנים בודדות להוציא אל הפועל פרויקט הנדסי מורכב מאין כמותו. במסגרת הפרויקט יובשו ביצות בשטח עצום של כ-62,000 דונם והכל תחת הפצצות יומיות כבדות אשר ספגו העובדים והמהנדסים שעסקו במלאכת הייבוש אותן המטיר עליהם המשטר הסורי. המתנגדים לפרויקט טענו כי קרקע הכבול שתיחשף תשקע וממילא לא תתאים לחקלאות אך בן גוריון דחה את הביקורת תוך שהוא מצהיר כי "כבול ציוני לא שוקע".  

האם הפרויקט היה מוצדק או לא, הויכוח נמשך עד ימים אלו. ואולם לא ניתן להתעלם מן הנחישות, היזמות, ההירתמות וההצלחה בביצועו של פרויקט לאומי אדיר מימדים ומורכב שביצעה המדינה בראשית ימיה.

והיום? לפני למעלה מעשור, במהלך שנת 2005, יזמה המדינה פרויקט לאומי אחר, הפעם לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, הלא היא תכנית המתאר הארצית מספר 38. הנחת המוצא הינה כי בישראל קיימים קרוב ל-100,000 בניינים ישנים, בהם מתגוררים מיליוני אזרחים אשר דירותיהם עלולות להיפגע ואף חלילה לקרוס באם תתרחש רעידת האדמה אותה צופים המומחים.

בשונה מן המדינה הצעירה אשר יזמה וביצעה בראשית ימיה את פרויקט ייבוש ביצות החולה, מתנהלת המדינה כיום, בכבדות ובאיטיות ואינה מצליחה להוציא מן הכח אל הפועל פרויקט לאומי שתכליתו הצלת חיי אזרחיה. "הכבול הציוני" שקע ככל הנראה במאה ה-21 והבולדוזרים המעטים אשר עלו על הבניינים הישנים המטים ליפול מימשו עד כה רק כ-1% מן המשימה שהוטלה עליהם.

סב סבי היה חלוץ. הוא וכל משפחתו עלו לישראל בימי העליה השניה, בראשית המאה ה-20. התיישבו בפתח תקווה והיו מראשוני המושבה. ייבשו ביצות, נטעו פרדסים, בנו בניינים והפריחו את השממה. כנצר למשפחת חלוצים אני אוהב לדמות עצמי לחלוץ של המאה ה-21.

התחדשות עירונית היא בעיני ייבוש הביצות של הדור הנוכחי ובמסגרת עיסוקי אני פועל כיום להגשמתה בתל אביב, ברמת גן, ברעננה, ברחובות ואף בעיר הולדתי בפתח תקווה. אך למרבה הצער, בשונה מן החלוצים של ימי העליה השניה, כמו גם בשונה מן היזמים של ימי ייבוש החולה, נאלצים החלוצים של היום להתמודד עם סבך בירוקרטי אינסופי.

באופן אבסורדי תהליך קידום פרויקט התחדשות עירונית ממוצע, לביצוע חיזוק או להריסה ובניה לפי תמ"א 38, נמשך פרק זמן ארוך יותר מפרק הזמן שנדרש לייבוש ביצות החולה. עד להגשמת הפרויקט יאלצו הדיירים והיזמים המעוניינים בביצועו לצלוח משברים אינסוף, חסמים למכביר, תהליכים בירוקרטיים הנפרשים על פני שנים ארוכות, אינסוף תקנים, תקנות, דרישות ומטלות, ונדמה כי באף שלב של התהליך לא עומדת לעיניהם של פקידי הרשויות השונות, האמונים על אישור הפרויקט, אותה תחושה של אחריות לאומית – שלא לומר דחיפות ובהילות – שהיה מצופה כי תרחף מעל פרויקט לאומי שיש בו צורך חיוני מיידי.

נכון שייבוש החולה מציג גם את הצד השלילי של התנהלות "בולדוזרית". ואולם התכלית העומדת בבסיסה של תמ"א 38 אינה רק להביא לפיתוח סביבתי ולהתחדשות עירונית אלא להצלת חיים! מה נאמר לאחר רעידת האדמה? שדאגנו לכניסת אור לדירות? למניעת העמסה על תשתיות? לאיכות חיים? האם ייתכן שהערך של שמירה על איכות החיים חשוב יותר מן הערך של שמירה על החיים עצמם? מצופה כי קברניטי המדינה יימצאו את הדרך להביא ליישום בפועל של החלטותיה.

 

הכותב הינו שותף בפירמת עורכי הדין לוי טילר ושות' ומתמחה בייצוג וליווי דיירים בפרויקטים לביצוע תמ"א 38