הטכנולוגיה המשתנה בקצב מהיר ומשנה את אורחות חיינו, מאתגרת ללא הרף את עולם המשפט בכלל, ואת תחומי החוזים והקניין הרוחני בפרט. מטבע הדברים, צדדים לחוזה מתמשך מנסים בעת כריתת החוזה, לחזות כמה שיותר תרחישים עתידיים אפשריים.
בעולם שבו מודלים עסקיים קורסים וצומחים בקצב מסחרר וזירות מסחריות משתנות מן היסוד בתקופות קצרות, המשימה של חיזוי העתיד היא קשה ולעתים בלתי אפשרית. חוקי הקניין רוחני לעתים נראים כמו סדין גומי ישן שמנסים למתוח שוב ושוב כדי לכסות מיטה שמידותיה הולכות ומתרחבות כל העת.
פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי כב' השופט גדעון גינת, ממחיש שוב את המתח בין טכנולוגיה מתחדשת למשפט, ומספק תזכורת עד כמה חשוב להקפיד בניסוחם של רישיונות שימוש בקניין רוחני.
התובע, בנו של מחבר הספר "חנה'לה ושמלת השבת" ויצירות נוספות, יצחק שווייגר-דמיאל ז"ל, עתר לסעד הצהרתי לפיו הזכות להוציא לאור את היצירות הספרותיות שכתב אביו המנוח, באמצעי המדיה הדיגיטליים, שייכת לו, ולא להוצאת הספרים עמה התקשר אביו בחוזה. החוזה עם ההוצאה נחתם בשנת 1967, והמחבר הלך לעולמו כחמש שנים לאחר מכן. תיקון לחוזה נחתם בין אלמנתו של המחבר (ואם התובע), לבין ההוצאה בשנת 1986. איש לא צפה אז כמובן את האפשרות כי ספרים יוכלו להתפרסם גם במדיה דיגיטלית עתידנית כלשהי. כל שנקבע בחוזה הוא כי "מוקנית "זכות בלעדית להוציא את הסיפור שמלת השבת של חנהל'ה בתור ספר בודד למהדורות בלתי מוגבלות", כשהיורשת של המחבר משאירה לעצמה זכויות שונות ובכלל זאת "את הרשות להדפיס את הסיפור"". האם נפטרה לפני מספר שנים, והבן ירש את עזבונה.
לכן, נוכח שתיקתו של החוזה ביחס לתחום הדיגיטלי, נאלץ בית המשפט להכריע בשאלה האם כאשר מוקנות זכויות למו"ל להוציא לאור "ספר בודד למהדורות בלתי מוגבלות" תיתכן פרשנות שהמונח ספר כולל גם e-book?
בית המשפט קיבל את תביעת בנו של המחבר, ופסק כי ספר אלקטרוני לא נכלל בהגדרת "ספר", תהיה הגדרת המונח האחרון רחבה ככל שתהיה, לכן ה"ספר" נשוא החוזה אינו כולל e-book. כב' השופט גינת הסיק זאת מאומד דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה.
לטעמי, ספק רב אם בית המשפט היה מכריע באותו האופן גם במקרה שבו נקבע היה בחוזה מי בעל זכות היוצרים בספר המודפס. לא בכדי ציין בית המשפט כי "אף אחד מההסכמים אינו מקנה בלשון ברורה את כלל זכויות היוצרים בחיבור שבמחלוקת למו"ל".
בעוד שהצדדים חילקו ביניהם זכויות שימוש שונות, לזכות היוצרים עצמה, לא התייחסו. האם זה מיותר להתייחס לזכות היוצרים כאשר נוקבים במפורש בזכויות השימוש? בהחלט לא! לכך יש מספר טעמים, ואולם המקרה שלנו מספק דוגמה מאלפת למרכזי שבהם. זכות היוצרים היא למעשה המעטפת השלמה שמכילה את כל זכויות השימוש ביצירה. המחזיק בזכות היוצרים, מחזיק למעשה בכל אגד זכויות השימוש הכלכליות ביצירה, למעט אם זכויות מסוימות הוחרגו בחוזה במפורש, והוקנו לאחר.
בדיעבד ניתן לומר כי הצדדים יכלו להתקשר ביניהם בדיוק באותו האופן, לחלק ביניהם את זכויות השימוש ביצירה כרצונם, אך בשינוי אחד - להוסיף הבהרה בדבר זהות בעל זכות היוצרים. בדרך זו ניתן להשיג ודאות משפטית ביחס לזהות הבעלים בזכויות שימוש חדשות או עתידיות, שלא נזכרו כלל בחוזה. לא צריך להסביר אילו השלכות עסקיות דרמטיות עשויות להיות לפסק דין כזה על הוצאת ספרים, או גוף תוכן דומה, שהתקשרו בעשרות חוזים דומים עם יוצרים שונים, ולא טרחו להבהיר סוגיה זו.
בית המשפט התייחס לנושא זה באומרו: "בענייננו נחתמו החוזים שהובאו לעיל ללא יעוץ משפטי. סביר להניח, כי אם היו הצדדים נעזרים בעצתו של עורך-דין המתמחה בתחום, היה ניתן מענה לשאלה מה דין הזכויות מושא החוזה במקרה של התפתחות טכנולוגית רלבנטית בעתיד."
חשוב אם כן, כי צדדים הניגשים לעסקה מסחרית בנוגע לשימוש ביצירות, החל מתוכנות ואפליקציות ועד לתסריטים ליצירות קולנועיות, יהיו מודעים לאפשרויות המשפטיות להתמודד עם "הלא נודע". על אף הקושי האובייקטיבי לגבש רישיונות שימוש בקניין רוחני שיתאימו לתקופות ארוכות טווח, לעתים ניתן בכל זאת לייצר מנגנונים חוזיים גמישים מספיק, שיחסכו לצדדים התכתשויות משפטיות בעתיד.
הכותב הוא עו"ד בכיר במשרד זאב ליאונד ושות'.
