דווקא היום, כשהמשק הישראלי יוצא בהדרגה מסגר הקורונה וענף הבנייה מתאושש אט, אט, מן הראוי לשים את הזרקור על שוק המשכנתאות, נמצא לטעמי בנקודת זמן מאוד בעייתית, אפילו קריטית. לשם המחשה, בחודש פברואר האחרון, תוך כדי התפרצות מגיפת הקורונה, לקחו הרוכשים משכנתאות בשיעור שיא של כל הזמנים, כ-6.1 מיליארד שקלים, ובשיעור ממוצע לבית אב של 800-90 אלף שקלים, כשאחוז גבוה מתוכם אף לקחו משכנתא בשיעור של מיליון שקלים ויותר. על כן, דווקא עלינו, היזמים והקבלנים, לשמור מכל משמר על האינטרסים של לקוחותינו, שהם הם החמצן האמיתי של הענף.

לפרוטוקול: גם בזמנים כתיקונם מדובר בנטל עצום על רבבות רבות של משפחות ישראליות, שנאלצות לוותר על דברים רבים בשל המשכנתא, במקרים רבים אף חינוך משלים לצאצאים, צמצום סל המזון המשפחתי ועוד. קל וחומר כיום, בעידן הקורונה, שעה שמאות אלפי ישראלים, שכירים כעצמאיים, עתידן לוטה בערפל, חלקם ימשיכו להיות מבוטלים, חלקם המשרה שלהם תקוצץ, חלקם ספגו נזק קשה כתוצאה מהפגיעה בשוק ההון, קופות הגמל והפנסיות. בד בבד, כלהב החרב המתהפכת, מגינים הבנקים המסחריים של עצמם, זאת באמצעות העלאות ריבית, קנסות וכו' ללוקחי משכנתאות שמנסים נואשות להיחלץ ממצב הביש שאליו נקלעו באמצעות דחיית תשלום מועד המשכנתא, מיחזור וכו'.

אסור בשום פנים לתת למצב השברירי הזה להמשך. זה בנפשנו הן כישראלים החרדים למצב המשק כולו, והן כיזמים וקבלנים הרואים את עצמם כ"אבא" וה"אמא" של הרוכשים ובד בבד חרדים כמובן ליציבות הענף המהווה לכל הדיעות את הקטר המוביל של הכלכלה הישראלית. מדובר ללא ספק במצב חירום המחייב את הממשלה להכניס יד עמוק לכיס ולדאוג, מחד גיסא, שכל הפרויקטים הנמצאים כיום בביצוע יושלמו, ומאידך גיסא לכך שגם הרוכשים יוכלו לעמוד בתשלום המשכנתא, זאת מבלי להתמוטט כלכלית.

המפתח, לטעמי, הינו בערבויות מדינה. על מדינת ישראל, בדיוק כפי שעתה בשנות ה-90 בזמן העלייה הגדולה מארצות חבר העמים, לערוב לקבלנים שיוכלו עד האחרון שבהם לסיים את הפרויקטים. למדינה אין כאן שום דבר להפסיד, שהרי מצב שבו, חלילה, מאות חברות בנייה יתמוטטו, יגרום לנזק פי כמה וכמה גדול יותר, מאשר הענקת ערבויות שתבטיח הן שקט נפשי, גם לקבלנים וגם לרוכשים, ווהן יציבות כלכלית.

בד בבד, וזה לא פחות חשוב, על המדינה גם לקחת את הסיכון ולערוב ללוקחי המשכנתאות מול הבנקים המסחריים. ישנם אינספור דרכים לכך ומדובר בשאלה של "רצון טוב". זה יכול להיות, לדוגמא, באמצעות קיבוע לטווח ארוך של ריבית דיפרנציאלית למשכנתא, בלי קשר לריבית הכללית במשק. שיטה זו, אגב, מקובלת בכמה וכמה מדינות. חסרונה בכך שהיא קצת מסובכת ביורוקרטית, אבל יש לה גם לא מעט יתרונות. וקיימות גם אפשרויות נוספות כמו למשל פיזור שונה של החזר המשכנתא כך שיהיה מדורג(!) וכפוף ליכולת של הלווה. אם, לדוגמא, הלווה מתקשה מאוד להחזיר כיום, המדינה תערוב לבנק, ההחזר החודשי יהיה מופחת לתקופה קצובה, שתבחן על גבי ציר של זמן.

כך או אחרת, קיימים ללא ספק פתרונות לא מעטים וזהו בהחלט אינטרס של כולנו לעבור את צומת הדרכים הקריטית הזו בשלום. אני סבור שעל מקבלי ההחלטות, בממשלה, ובכלל, להעניק עדיפות ברורה לפתרונות אלה, זאת משום שהם נוגעים למספר עצום ורוב של בתי אב במדינת ישראל, ובמיוחד משפחות צעירות בהן, הן בעתיד של כולנו, נודעים למאות אלפי מועסקים בענף הבנייה, כולל אלפי קבלנים ויזמים, ונוגעים, ללא ספק, לעתידה וחוסנה הכלכלי של מדינת ישראל בשנים הקרובות, ובכלל.

אדגיש גם כי מעבר למחויבות הכלכלית, למדינת ישראל יש בהחלט מחויבות מוסרית לאותם לוקחי משכנתאות. מדובר לא רק בדור של ישראלים שתרם את מיטב אונו למען המדינה, כולל שירות צבאי ועבודה קשה, אלא גם רבבות רבות של ישראלים שלדוגמא רכשו דירה לאחר שהמדינה קראה להם לרכוש אותה (!) באמצעות מחיר למשתכן ולשם כך עשו מאמץ כלכלי אדיר, לעיתים אף מעבר ליכולת שלהם ועל כן אותה מדינה שקראה להם, אמורה בעת צרה להושיט יד ולמשוך אותם מתוך הבור הכלכלי שאליו נקלעו אל קרקע יציבה ומוצקה.

חומר למחשבה למקבלי ההחלטות.

 

מאת ישראל אברמוב, מנכ"ל, קבוצת אלד פסגות