מאז פרוץ הקורונה, העיסוק באלימות עלה ביתר שאת; הגיח גל עכור נוסף של אלימות במשפחה - מפניות לגורמי הרווחה והמשטרה ועד כדי רצח.

 

 

עם כינונה של הכנסת, שמענו על ניסיון נוסף להעביר חוק לטיפול באלימות במשפחה. חוק שחשבתי כי אינו רלוונטי, נוכח אוזלת היד של מערכת המשפט - שלה יש מספיק כלים לטפל בכל סוגי האלימות, אך היא נמנעת מלעשות כן, ובכך מסירה מעצמה את האחריות שלשמה הוקמה.

 

חוסר היעילות והאפקטיביות של מערכת המשפט בישראל - ובפרט בתחום המשפחה - הוא דוגמה לאלימות מסוג אחר: האלימות המשפטית, המופעלת מדי יום ביומו, ובייחוד בתחום המשפחה, שבו, כידוע, בכל מה שקשור לקטינים - ענייני משמורת, אחריות הורית, חינוך, בריאות חיסונית ומזונות וכלכלה – מדובר בדיון ארוך ומתמשך. בעל המאה או זה הרוצה להתעלל בבן או בבת זוגו לשעבר – יכול לשוב ולחזור, לכל אורך 18 שנות הקטינות של הילדים המשותפים, ולהטריד את הערכאות השיפוטיות, פעם אחר פעם בטענות שונות ומשונות – ובלבד שמדובר בקטינים.

 

כך למשל, כל פעולה בקשר עם קטין מחייבת את אישור שני הוריו, האפוטרופוסים הטבעיים שלו: מתן חיסונים, הרשמה למסגרת חינוכית, מעבר מגורים וכיוצא באלה. כל עניין הקשור לקטין צריך להיות מוסכם על הוריו, ואם לא – בית המשפט יכריע. אותו מתעמר יכול, גם באופן לא ענייני, להודיע שאינו מסכים להענקת טיפול רגשי או תרופתי לקטין; אם המודיעה שאינה מסכימה לחסן את בנה; אב המסרב שבנו יקבל טיפול תרופתי להיפראקטיביות, או אם הממאנת שילדה יפקוד גן או מסגרת חינוכית ועוד ועוד.

 

האפוטרופסות המשותפת מאפשרת לכל אחד מהצדדים להמשיך ולהיות נוכח בחיי בן או בת הזוג דרך הקטין. אם אצל רוב האנשים ה"נורמליים" עורכים הסכם גירושים או פרידה הכולל חלוקת אחריות הורית ופועלים יחד לאור עקרון טובת הילד – נהדר! אולם אם רוצים להתנגד ולמרר את חיי ההורה האחר – הדרך פתוחה, ולעזאזל הקטין.

 

עולה מכך דוגמה מצמררת, כפי שדווח בתקשורת, ולפיה הקורבן שירה איסקוב פנתה אל אבי בנה הקטין, אביעד משה - המואשם בניסיון רציחתה - וביקשה שיחתום על הסכמתו לטיפול בקטין. האב ניצל את זכותו כאפוטרופוס משותף על מנת לסרב לבקשתה. וכך, על מנת לקיים את הטיפול, תצטרך האם לפנות לבית המשפט, שיסמיך אותה לחתום בשמה ובשם אבי הילד - כאשר את שיקול דעתו יחליף בית המשפט.

התנהגות זו היא התגלמות האלימות המשפטית, שבה משתמשים בזכויות משפטיות חוקתיות חשובות, על מנת להתעמר בצד השני באמצעות הליכים משפטיים חוזרים ונשנים, כל פעם בדרך אחרת. הדבר גורם לטרחה ולהוצאות משפטיות לא מבוטלות, והכל במטרה להתיש ולפגוע בצד השני.

 

כמו כן, לפני כשנתיים המדינה החליטה להפריט את מוסד האפוטרופסות באמצעות יפויי כוח מתמשכים. גם בנושא זה אנו עדים לגל של אלימות משפטית, שבמסגרתו בעלי ייפוי כוח מתמשך משתמשים בסמכויות הניתנות להם באופן שגוי ומגמתי - כדי להרחיק בני ובנות משפחה אחרים ממייפה הכוח, שכבר אינו כשיר – לעיתים רבות לקראת מריבת ירושה עתידית.

 

לסיכום, פנים רבות לאלימות, אך פניה של האלימות המשפטית הן מהמכוערות ביותר, שכן היא מתרחשת בחסות המקום שלו ניתנה האחריות להקנות לנו הגנה וצדק: מערכת המשפט וכללי המשפט. אלה נהפכים בידי המתעללים למיניהם לכלי התעמרות בחלשים.

 

מאת עו"ד ומגשר ארתור שני, שותף מנהל, א' זיסמן שני – משפט וגישור – חברת עורכי דין