בחלוף כשנתיים מאז נכנס לתוקפו תיקון מס' 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ובמסגרתו ניתן מעמד משפטי והכרה ליפוי הכח המתמשך ומסמך ההנחיות המקדימות, אנו עדים לעלייה משמעותית במספר עוה"ד העוברים הכשרה ומוסמכים לעסוק בדבר, ובגידול נרחב בהיענות הציבור להקדים ולערוך מסמך שכזה.

התיקון לחוק הכשרות הנו מהפכה משמעותית, על כך אין חולק. ככל שתוחלת החיים עולה ואיכות הטיפול משתפרת יותר ויותר אנשים ימצאו את עצמם במצב של נבצרות, בין זמנית ובין קבועה, תלויים בטובתו ובאחריותו של האחר. עם זאת, עדיין קיימים בחוק חוסרים והיעדר וודאויות.

כמי שמצדד ומברך על המהפכה בחוק ובהיעדר פסיקה מנחה, אנסה במאמר זה להניח את היסודות לעמדתי, כי למעט במקרים חריגים, אין להסתפק במסמך המקוון בלבד.

על חשיבותו של יפוי כוח מתמשך

אנחנו על ציר הזמן, מהגיענו לבגרות ועד לאחר אריכות ימים ושנים.

בתקופת הזמן הראשונה על הציר, במהלך החיים "התקינים", כשאנחנו עובדים ובריאים, אנחנו נקשרים בחוזים ובהסכמים מפורטים ככל שיהיו כדי, להגן על האינטרסים שלנו. אנחנו עורכים פוליסות ביטוח מגוונות, משתדלים שלא להשאיר שום פינה פתוחה. אנחנו מקימים ומנהלים קופות וקרנות, הכל בכדי להבטיח שיהיה כיסוי בשעת הצורך.

אנחנו גם יודעים להיערך לתקופת הזמן השלישית, היא התקופה שלאחר אריכות ימים – בין אם אנו מחליטים להותיר את ההורשה על פי דין, או בין אם אנו עורכים צוואות, שלא להשאיר מקום לשיקול דעת לאחר פטירתנו.

מאז חודש אפריל 2017 (תיקון החוק) יש בידינו אפשרות חוקית לקבוע מה יעשה עמנו גם בתקופת הזמן השנייה, היא שלב שבו אנחנו בחיים אך נבצרים מלהבין בדבר ולקבל החלטות בעצמינו. שאז נוכל לקבוע במסמך יפוי הכח המתמשך וההנחיות המקדימות –מי יטפל בנו ואילו הוראות יינתנו לאחראי עלינו.

רחל או רחל בתך הקטנה?

בהרצאות ובכנסים שהשתתפתי בהם מאז נכנס התיקון לתוקפו, מתחדד פער מהותי בין שתי גישות שתפסו שביתה. 

גישה ראשונה, נגדירה לצורך מאמרי זה כגישת "רחל", לפיה די לנו בטופס המקוון של יפוי הכח המתמשך בלבד, כפי שנוסח על ידי האפוטרופוס הכללי, כך שההסכמה היא גורפת, כוללנית ובלי מלל רב. לפי גישה זו, לדוגמא, בעל ממנה את אשתו מיופת הכוח לעשות הכל, ויהיה בכך די בכדי לתת בעתיד מענה עבור כל בעיה ותקלה שתצוץ בתקופת הנבצרות.

עמדתי מיוצגת בגישה השנייה, שאגדירה לצורך מאמרי זה כגישת "ברחל בתך הקטנה".

אם אנו חפצים באמת לתת מענה רחב ככל שניתן לצורכי הלקוח, לתת יחס ומחשבה לא רק כלפי הממנה אלא גם על מיופה הכוח ועל משפחתו של הממנה, איננו יכולים להסתפק במסמך הטכני המקוון, איננו יכולים להיבנות מהכלליות, שכן חששנו הוא שביום פקודה שתיקתו של המסמך המקוון תפעל לחובתם של הממנה וגם של מיופה הכוח.

לשיטתי, יפוי הכוח המקוון הנו הגוף בלבד ואינו יכול לעמוד לבדו ללא מסמך הנחיות מקדימות שהנו הנשמה, מסמך שצריך להיות ברוב המקרים מפורט ככל שניתן, לאחר שעברנו תהליך עומק עם הלקוח וליכדנו עבורו את מרבית ההוראות המתאימות לאורחות חייו והשקפת עולמו.

 

מדוע הכנת הנחיות מקדימות הנו שלב הכרחי?

כחלק מהתיקון בחוק, המחוקק הקים מנגנון משפטי מופלא המאפשר לאדם לתת ביטוי מפורש לרצונותיו, לבחור ולהורות בחייו את שיעשה במהלך תקופת נבצרותו, וזאת באמצעות מסמך ההנחיות המקדימות.

בכלי הקיים לרשותנו, שבו אדם יכול לתת הנחיות, כמו צוואה בחיים, מדוע שלא ננסה להביא למצב שבו לפחות 80% (אם לא יותר) מרצונותיו של האדם יונחו ברחל בתך הקטנה, הגם שבזמן אמת הוא עצמו כבר לא יוכל להביע אותם?

גישתי זו רואה את חשיבותם של יפוי הכח המתמשך ביחד עם ההנחיות המקדימות בשני רבדים עיקריים; הרובד הראשון הוא אצל הממנה שקובע כעת מהן ההחלטות והפעולות שיתבצעו בכל העניינים שקשורים אליו ומשפיעים עליו. הרובד השני הוא יכולתו של הממנה לתת הוראות ולהשפיע על הקרובים לו, וכיצד יטיב עם קרוביו בזמן שאיננו יכול עוד להביע את דעתו.

לצורך ההמחשה, עפ"י החוק ניתן להסמיך במפורש את מיופה הכח ליתן מתנות בערך שקבע הממנה עד לסכום של 100,000 שקלים, זו לשון החוק . ישאל השואל וישאל בית המשפט - מה הן "נסיבות העניין"? האם נסיבות העניין זהות בין ממנה לממנה? והרי יש מי שמתנה בסדר גודל של 50 שקלים תהיה מתנה סבירה לפי אורחות חייו, ויש מי שמתנה בשווי 5,000 שקלים תהיה סבירה. יש מי שנוהג לתת לנכדיו בכל יום הולדת 2,000 שקלים, יש מי שתכננה לתת לחתונת בתה מתנה שווי 150,000 שקלים – האם כל אלו נופלים בגדר "נסיבות העניין" כפי שהתכוון המחוקק?

ברחל בתך הקטנה

לא ירחק היום ואנו, עורכי הדין, נצטרך לתת את הדין על יפוי הכוח המתמשכים שערכנו, כששוב ושוב תצא השאלה – האם מילאת את חובותיך כלפי הממנה, האם רצונותיו קיבלו את ביטוים המלא או בקירוב?

אם תישמע ותתקבל גישתי, ומסמך ההנחיות המקדימות יצורף כחלק בלתי נפרד מיפוי הכוח המתמשך (למעט מקרים חריגים), נדע שכיסינו ומיצינו את מירב האפשרויות, תוך הגנה מירבית על רצון הלקוח וגם עלינו, עורכי המסמך. ככל שנרבה לפרט במסמך ההנחיות המקדימות כך נוכל להבטיח כי רצונו של האדם יבוא לידי ביטוי באופן בהיר וברור ביותר, נוכל להבטיח רציפות של דאגה לממנה, ולא פחות חשוב מכך - לקרובים של הממנה, ונוכל לצמצם משמעותית את התערבות המדינה בחיים שלנו, גם בפעולות מורכבות יותר.

 

מאת עו"ד יהונתן קניר שותף בכיר ובעלים 'קניר ושות' – משרד עו"ד'. עוסק בתחום דיני המשפחה והמעמד האישי כ-15 שנים, ובמרוצת הזמן צבר ידע משפטי נרחב וכן ניסיון עשיר תוך ייצוג מאות תיקים בעלי פרופיל גבוה בפני בתי המשפט על ערכאותיו ובתי הדין הרבניים