לאורך השנים, המספר 30, העלה מגוון של אסוציאציות. לפני כמה ימים, המספר הזה קיבל תפנית קשה, פתאום המספר 30 נשמע בלתי נתפס.

 

 

אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה, אחד-עשר, שנים – עשר, שלושה-עשר, ארבעה-עשר, חמישה – עשר, שישה – עשר, שבעה – עשר, שמונה – עשר, תשעה – עשר, עשרים, עשרים ואחד, עשרים ושניים, עשרים ושלושה, עשרים וארבעה, עשרים וחמישה, עשרים ושישה, עשרים ושבעה, עשרים ושמונה, עשרים ותשעה, שלושים.

 

כמה זה מתיש לקרוא את כל המספרים הללו, ודאי רובכם פסחתם על הקריאה, אבל הם, הבחורים לא פסחו עליה והיא אפילו לא ידעה מתי הסיוט ייפסק.

 

רבים נדהמו, כיצד אף אחד מה"בחורים", לא העלה על דעתו, שזו הייתה יכולה להיות אימו, אחותו, בתו. אך השאלה האמיתית כאן היא, כיצד הם העלו על הדעת, לנהוג כך באדם, בבת אנוש.

 

אנשים רבים טועים לחשוב כי זוהי מלחמת מגדר, עליהום על גברים בכללותם. אך זוהי לא מלחמת מגדר, זוהי מלחמה על האנושיות שלנו.

 

קיימת עמדה ארכאית, על פיה, אישה שמתלבשת כרצונה ואף מעיזה לשתות "כמו גבר", דמה מותר ומותרים איברי מינה. מקומם לחשוב שיש אנשים שחושבים כך בימנו.

 

היו אשר הפנו אצבע מאשימה כלפיי הקורבן והוריה. אבל האשמת הקורבן לא נמצאת רק בשיח העממי, אלא אף בתוך בתי המשפט. השופט קאפח, שאף מונה לשופט ביהמ"ש המחוזי, אמר באחד מהתיקים שעמדו בפניו כי "הנאשם אמנם זאב, אבל הקטינה אינה כיפה אדומה כלל ועיקר,...היה לה אופי מתירני". השופט קבע, כי הדבר אינו מוריד מאחריות הנאשם, אבל לא ניתן להסיר ממנו אחריות על הקביעה הראשונית. העובדה שהשופט הבין את גודל אשמתו של הנאשם, לא מפחיתה במאומה מהאחריות, בה הוא נושא, אחריות על פגיעה נוספת בקורבן.

זכורה לי גם קביעה אחרת, של שופט ביהמ"ש העליון יצחק עמית, שכתב בפסק דין, תוך שהוא פונה באופן אישי לקורבן: ”את הקורבן, אל תיקחי על עצמך אפילו קמצוץ של אשמה או של בושה“.

 

קראתי פוסט של אישה שנאנסה, בו היא ביקשה כי יפסיקו לומר שהנערה נרצחה, כי יש לה סיכוי ועתיד. אני מאחלת לנערה ולכל אישה וגבר שנאנסו, תקווה והחלמה. אבל היכולת להיות הנשים שהן יוכלו להיות, נגזלה מהן. נשמתן, נפשן נגזלה מהן על ידי עדת רשעים. זה לא אומר שהן לא יידעו אושר, אבל הן לא יהיו מי שהן נועדו להיות, חייהן השתנו לעד.

 

אנחנו שומעים מכל עבר, על כך שצריך להגיד תודה על כל דבר. מצער שאנחנו חיים בתקופה שכל אישה שלא הותקפה, צריכה לומר על כך תודה.

 

בעידן בו די בכיפה על הראש כדי לחמוק מעונש חמור, בעידן בו שחקן ידוע שם, אשר ניצל את כוחו כנכס משחק לאומי, קיבל חצי שנה של עבודות שירות על שתי עבירות של מעשה מגונה, בהן הוא הורשע, כאשר הוא הואשם בעוד תקיפות מיניות רבות, בעידן בו שכחנו מהאונס המחריד של ילדה בת 7, בעידן בו הנערים מקפריסין מתקבלים בקול תרועה רמה, משל היו "בנינו הטובים", בעידן בו הקורבן היא אשמה כל עוד לא הוכחה חפותה, אין פלא שדמן של נשים מותר.

 

ואם כבר נשים, אז למה לא להתיר גם את דמם של ילדים ופעוטות. אי אפשר לדבר על האונס המזעזע ועל פשיטת הרגל המוסרית שפושה במדינה, בין היתר, כתוצאה מהיעדר חינוך מתאים וענישה מרתיעה, בלי להתייחס להתעללות הפושעת בקרב ילדי הגן.

 

בשנים האחרונות נחשפנו להתעללות קשה בילדים, ביקרים לנו מכל, בחסרי הישע. אך תופעת הענישה המקלה בעבריינים שפוגעים בילדים, אינה תופעה חדשה. עוד ב-2010 הוגש מסמך לוועדת חוק חוקה ומשפט, במסגרתו הוצג מקרה בו המדינה טיפלה באופן כושל בעבריין מין סידרתי, מורה מקצועי, שמעלליו נמשכו 14 שנים. העבריין הועמד לדין 4 פעמים בגלל פגיעות מיניות בילדים. במקרה הראשון נגזר עליו מאסר על תנאי לתשעה חודשים. במקרה השני הוא קיבל שישה חודשי עבודות שירות, ו-24 חודשי מאסר על תנאי. רק במקרה הרביעי בו הוא הועמד לדין, הוא קיבל 25 שנים בכלא.

 

עוד בשנת 2016 דנה הוועדה לזכויות הילד, בהיעדר פיקוח בגני ילדים והצהרונים ובאוזלת ידה של מערכת האכיפה. ח"כ איציק שמולי הציג בזמנו נתונים, על פיהם 90% מתיקי ההתעללות בפעוטות שנסגרים ללא הגשת כתב אישום, נסגרים בשל היעדר ראיות, כי ילדים בני שנתיים לא יכולים להעיד. עוד אז, הוא ניסה לקדם הצעת חוק, שתחייב הצבת מצלמות אבטחה בכל גני הילדים והפעוטונים הפרטיים. באותו דיון, אמר ד"ר יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה לשלום הילד לשעבר, כי יש להגביר את ההרתעה, באמצעות מצלמות או באמצעים אחרים, כך שמטפלת תחשוב פעמיים לפני שתבצע התעללות.

 

לבסוף, החוק להתקנת מצלמות במעונות יום, פורסם בסוף שנת 2018. אבל רק מיום 01/09/2020, חלה חובה על כל המעונות שהחוק חל עליהם להתקין מצלמות . אף אחד לא נתן דעתו, מה יהיה על הילדים וכולנו נוכחנו לדעת מה עלה בגורל חלק מן הילדים.

 

בעיה חשובה נוספת היא, היעדר הדרישות המקדימות לעבודה כסייעת. כדי לנהוג ברכב צריך רישיון, כדי להיות רופא צריך לעבור מבחן אישיות וכמובן צריך לקבל רישיון, כדי להיות עורך/כת דין צריך רישיון. אבל כדי לשמור על ילדים חסרי ישע? מספיק שיהיה לך דופק.

 

אין ספק שהמעשים הנוראים הללו שאנחנו נחשפים אליהם, הם לרוב תוצאה של חינוך כושל, מבית ומחוץ. נשאלת השאלה, לגבי הילדים בהם התעללו, אלו מבוגרים הם יגדלו להיות, בידיעה ובהבנה שאלו שאמונים על שלומם, פגעו בהם.

 

אסיים במילותיו של השופט ברק, "אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם".

 

תהיו אדם.

 

עו"ד אור פינקלשטיין, משרד עורכות דין יעל גיל

www.yaelgil.co.il