תופעת הניכור ההורי גובה מחירים כבדים בנפש. על פי נתונים לא רשמיים שפורסמו, בשנת 2016 התאבדו כ-160 בני אדם – בשל ניכור הורי. עצם המחשבה המטלטלת שהורים מנוכרים בוחרים לשים קץ לחייהם בשל העובדה שילדיהם שונאים אותם ומסרבים להכיר בהם או להיפגש עמם, קשה מנשוא.

קשה מנשוא לא פחות היא ההבנה הכואבת שהמדינה פשוט אינה עושה דבר בכדי לצמצם, להקטין ולהעלים את התופעה החמורה, על אף שיש בידיה את כל הכלים החוקיים הנדרשים בכדי לעשות זאת.

ובמה דברים אמורים? אין ספק שתופעת ניכור הורי חמורה יכולה להתחיל עוד בחיי נישואין שעלו על שרטון, בטרם החל הליך הפרידה של בני הזוג. נפשם הרכה של הילדים שסועה ונקרעת לגזרים, בזמן שהוריהם רבים ומתקוטטים. הילדים הופכים לכותל הדמעות ואמרות הזעם והשטנה של הוריהם ומתומרנים לבחור צד מועדף, בין היתר באמצעות הצבת מראת מציאות מעוותת של ההורה השני כ"שטן", כ"קמצן", "כמי שהקים משפחה חדשה ואין לו כל עניין או רצון לשמוע מילדיו".

הניכור ההורי החמור עלול לגרום בסופו של דבר לניתוק מלא בין הילדים להורה השני – באמצעות שורה של פעולות חד צדדיות שהחמורה שבהן היא כמובן תלונת שווא במשטרה, אך קודמות לה הטחת האשמות שווא מצדו של ההורה המנכר, ביקורת נוקבת ולעיתים אף מוגזמת על כל פעולה שנעשית על ידי ההורה השני, עשיית דה לגיטימציה לפעולותיו כהורה וביטול סמכותו כהורה בעיני ילדים.

לא אחת נתקלתי במצבים שבהם הילדים אף "ממציאים" אירועים שלא היו ולא נבראו, רק בכדי לרצות את ההורה המשמורן. לעיתים בשל "המצאות" על אלימות, או "תקיפה מינית", עלול למצוא ההורה השני בחקירת משטרה, על לא עוול בכפו. מאחר והמשטרה מחויבת לבדוק כל תלונה, מוצאים עצמם לא אחת הורים מנוכרים בתאי מעצר בשל תלונות שווא של ההורה השני, או של הילדים שתומרנו על ידו.

בחירת צד, על ידי הילדים, עלולה לגרום להם לפתח רגשות של שנאה, אימה ופחד מההורה השני וחשש ממשי לפגוש בו ללא מעטפת ההגנה החמה והמגוננת של ההורה המשמורן. לא אחת נתקלתי במצבים שבהם ילדים נרתעו פיזית מלהיפגש עם ההורה השני – המנוכר - ונכנסו ללחץ רעד וחרדה מעצם המפגש.

כאשר הניכור ההורי מוכח כחמור, בית המשפט יכול לפעול בכלים המשפטיים שעומדים לרשותו, כולל שינוי הסדרי המשמורת והראיה והעברת משמורת הילדים מההורה המנכר אל ההורה המנוכר. אחת הבעיות המרכזיות הינה, שעל אף העובדה שלבית המשפט יש את הכלים המשפטיים לפעול בכדי לעצור את הניכור ההורי – הוא אינו שש לעשות זאת.

הנפגעים המרכזיים מהשתהות בתי המשפט במצבים שכאלו הם כמובן הילדים כי להם אין את היכולת המנטלית הנדרשת להתמודד עם מניפולציות וסחטנות רגשית, מצד הוריהם.

לגישתי, זה לא פחות מפשע מוסרי להציב ילדים רכים בפני הבחירה באיזה הורה לבחור. ברוב רובם של המקרים, לילדים אלו אין ברירה אלא להיות מתומרנים להזדהות מוחלטת ומלאה עם ההורה המשמורן – והם יהפכו בעל כורחם לשחקני מפתח בסכסוך גירושין מכוער. ובקרבות המכוערים הללו יכולים להיחצות לעיתים כל הקווים האדומים, כפי שפורסם לאחרונה על מקרה מזעזע, שבו  ילדה נשלחה (ללא ידיעתה) אל ההורה השני עם מכשיר הקלטה שהוסתר בתוך בובה ותיעד את כל שיחותיו, בעת ששהתה בחזקתו.

ישנם שלושה גורמים שיכולים לסייע בצמצום והקטנת תופעת הניכור ההורי – כנסת ישראל, בתי המשפט ושירותי הרווחה. אמנם לאחרונה הועברה בקריאה טרומית הצעת חוק שאמורה לטפל בתופעת הניכור ההורי, אך מדובר בטיפה בים. בתי המשפט צריכים להטיל עיצומים ו/או סנקציות כלכליות על הורה שיוכרז כמנכר, ובמקרים חמורים לקבוע שהורה מנכר לא יכול לשמש כמשמורן על הילדים. אני מעריכה כי פגיעה כלכלית, יכולה להשפיע משמעותית על דרך התנהלותו של ההורה המנכר.

שירותי הרווחה טוענים ובצדק שהם כורעים תחת עומס העבודה, אך אין בכך בכדי לספק תירוצים שלא לטפל במלוא הרצינות הנדרשת במקרים של ניכור הורי. כולנו תומכים בהגדלת תקציבי שירותי הרווחה ובמתן תנאי העסקה טובים יותר לעובדות ולעובדים הסוציאליים, אך כל עוד זהו המצב – שירותי הרווחה חייבים לעשות יותר, כי לילדים הרכים הללו – באמת מגיע יותר.

 

  • הכותבת הינה עורכת דין לענייני משפחה, בעלת משרד עו"ד מורן סמון - לגירושין מורכבים וניהול משברים במשפחה, מנכ"לית משותפת במכון לניהול משברים במשפחה ויו"ר משותפת בוועדה לטיפול בתלונות שווא בלשכת עורכי הדין.