עם התפתחות הטכנולוגיה של מערכות מיחשוב ושל מערכות G.P.S, המאפשרות לעקוב ולתעד את מסלולי הנסיעה של הנוהג ברכב בכל רגע נתון, הוקלה לכאורה המשימה של בדיקת החלק היחסי של השימוש ברכב הצמוד לצורכי עבודה לעומת השימוש בו לצרכים פרטיים של המחזיק ברכב.

עוד משנת 1975 התקין שר האוצר, מכוח סמכות שהוקנתה לו בפקודת מס הכנסה, תקנות הכוללות נוסחאות לחישוב שווי הרכב וזאת כדי ליעל את השומה, למנוע התדיינויות ולהקל על הגביה.

תקנות אלה שונו מידי פעם כשהשינוי האחרון הוא משנת 2010, אך עדיין נשמרה השיטה של שימוש בנוסחאות חישוב וזאת על אף ההתפתחויות הטכנולוגיות הנזכרות לעיל.

בפסק דין שניתן לאחרונה, על ידי השופט רון סוקול מבית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת ב.ד.מיקוד תקשורת ובטחון בע"מ נגד פקיד השומה חיפה (ע"מ חי'34518-01-15) נעשה על ידי הנישומה, חברה העוסקת בהתקנת מערכות אלקטרוניות ובמתן שירותי תחזוקה ותמיכה באותן המערכות, G.P.S  נסיון להוכיח שווי הטבה שונה מהקבוע בתקנות וזאת תוך הסתמכות על יומן רכב ממוחשב המבצע מעקב ורישום הנסיעות בכל רכב ,והמאפשר לנהג להזין בתחילת כל נסיעה, נתונים בדבר תכלית הנסיעה: עסקית, פרטית או נסיעה מהבית למקום העבודה. וכן על מערכת מעקבS .P. G העוקבת אחרי כל נסיעה שהוזנה על ידי הנהג כעסקית ועל נקודות ציון של לקוחות, ספקים ונותני שירותים. סטית הנהג מנקודות ציון אלה נבדקת מול הנהג ומאפשרת העמדת אמינות הדיווח במבחן.

ביהמ"ש דחה את הערעור של הנישומה תוך שהוא מתמקד בפסק דינו בשאלה העקרונית האם ניתן לסטות מתקנות שווי השימוש. לכאורה, שאלה זו מיותרת שכן בית המשפט אמור לפסוק לפי מצוות המחוקק, לא רק המחוקק הראשי אלא גם מחוקק המשנה (בכפוף לבדיקה אם חקיקת המשנה מצויה בתחומי הסמכות שהוקנתה למחוקק המשנה בחקיקה הראשית ובכפוף לבדיקה שמא חורגת חקיקת המשנה ממתחם הסבירות) - אלא שהשאלה מתעוררת נוכח מגמה שהתפתחה בפסיקה, היחסית חדישה, לפרש הוראות של חיקוקים בתחום המס ככאלה שאינן בבחינת "כזה ראה וקדש" אלא כחזקות (Presumptions) הניתנות לסתירה וזאת, גם כאשר המחוקק אינו קובע זאת במפורש וזאת על ידי שימוש בביטויים מפורשים כגון: "אלא אם יוכח אחרת" ואפילו כאשר לא נעשה שימוש בניסוח המצביע על כך שמדובר מדעיקרא על חזקה, כגון ניסוח הקובע כי בהתקיים מערכת עובדתית מסוימת "יראו" גם מערכת עובדתית אחרת כמתקיימת (למשל, קביעה בחוק כי "יראו" כתושב ישראל מי ששהה  בישראל בשנת מס פלונית מספר ימים העולה על מכסה מסוימת הקבועה בחוק).

מגמה פרשנית זו, מונעת על ידי השאיפה להגיע למצב דברים בו יוטל על הנישום "מס אמת" דהיינו מס שהוא הוגן וצודק בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי להבדיל ממצב דברים שבו מאומצת נוסחה המבטאת אולי את מהלכם הרגיל של הדברים או סוג של "מציאות ממוצעת", אך אינה מאפשרת כניסה לבירור עובדתי מפורט של מקרים אינדיבידואליים.

יצוין  כי ההצדקה לגישה אחרונה זו היא בצורך להשיג וודאות, ליעל את הליכי המס ולהקל בסופו של דבר על הגביה ועל העומסים המוטלים כידוע על בתי המשפט.

ביהמ"ש דחה את ההשקפה הגורפת לפיה כל נוסחת חישוב כוללת בחובה חזקה הניתנת לסתירה,  ואימץ גישה גמישה לפיה יש לבחון את נוסחאות החישוב המופיעות בחקיקת המס לפי תכלית החקיקה העומדת מאחורי כל נוסחה כזו ואת דרך  ניסוחה. בעניננו אין בתקנות השווי כל בסיס מילולי למסקנה שמדובר בחזקה הניתנת לסתירה; יתר על כן, ההטבה האמורה אינה ניתנת מעצם טיבה וטבעה לקביעה מדויקת אלא לאומדן ולהערכה בלבד ולכן גם בירור עובדתי  ספציפי של נסיבות כל מקרה לא יניבו תוצאות חד משמעיות שיוכלו לתת סיפוק מלא  לעקרון "מס האמת", לבסוף מצביע בית המשפט על כך כי התופעה של העמדת רכב צמוד לרשות עובדים היא רחבת היקף ומתן אפשרות לכל עובד להוכיח כי בעניינו יש לסטות מנוסחת החישוב תטיל עומס יתר על המערכת.

בשולי הדברים מוסיף בית המשפט ומציין, שהמערכת הטכנולוגית עליה מסתמכת הנישומה מבטאת אמנם שיפור טכנולוגי וייעול הרישום והשיפור ביכולת הבקרה והפיקוח, אך אינה משנה את העובדה כי בסופו של יום הסיווג מבוסס כולו על דיווחים עצמיים של העובדים וביקורת פנים אירגונית, ללא יכולת פיקוח ובקרה ממשיים של רשויות המס.

 נותר רק לקוות שככל שתתפתח הטכנולוגיה באופן שתאפשר מעקב  פשוט שאינו תלוי בדיווח  של העובדים ניתן יהיה  לוותר על  נוסחאות חישוב נוקשות, ולהגיע להערכות יותר מדויקות.

 

פרופ' דן ביין  - סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה (בדימ) שותף מייסד פרופ' ביין ושות' משרד עו"ד