חוק הירושה קובע כי לבית המשפט הישראלי יש סמכות לדון בירושתו של אדם בשני מקרים:

א. אם מקום מושבו של המנוח היה ביום מותו בישראל.

 

ב. או שהמנוח הניח נכסים בישראל

 

החוק גם קובע כי הדין שיחול על ירושתו של אדם הינו הדין של מקום מושבו בשעת מותו. חוק הירושה אף מגדיר את מקום מושב כמקום בו נמצא מרכז חייו של האדם.

 

למעשה שיקול הדעת הושאר לבית המשפט להגדיר מהו מקום המושב. אין פסקי דין רבים שמנתחים את עקרון מקום המושב בראי חוק הירושה.

 

עם זאת, המבחן שאומץ בפסיקה הוא מבחן מירב הזיקות מן הבחינה האובייקטיבית. (1)

 

כלומר- אם אדם מסויים התכוון להחיל בצוואתו את החוק הישראלי דווקא ולא את דין מקום מושבו, אנחנו לא בוחנים את כוונתו הסובייקטיבית אלא בוחנים מהו מרכז חייו בעת פטירתו, מן הבחינה האובייקטיבית.

ככל שתצטבר מסה יותר גדולה של זיקות למדינת ישראל, כך יוכל בית המשפט להכריע בחיוב בקביעה כי מדינת ישראל היא מרכז חייו במועד הפטירה.

 

במקרה מסויים בקשה אלמנתו של מנוח להחיל על ירושתו את הדין הגרמני בטענה שמקום מושבו בעת מותו היה בגרמניה. בית המשפט קבע שמבחינה עובדתית הוא עזב את גרמניה מכר את רכושו ועבר להתגורר בישראל וכי למרות שלא עשה עליה פורמלית לישראל, מקום מושבו היה בישראל. נקבע שמעמדו האזרחי במדינה, קרי היותו תייר או תושב ארעי, לא מהווה שיקול מכריע בקביעת הדין החל על עזבונו. (1)

במקרה אחר שנדון בשנת 2004 דובר באזרחית ותושבת הולנד שהיתה גם אזרחית ישראלית, שערכה צוואה בכתב ידה בשפה העברית, בעת ששהתה בישראל בחופשה ובצוואה זו נישלה את אחת משלושת בנותיה. לפי הדין הישראלי יש חופש ציווי כמעט מוחלט, למעט החובה לשלם מזונות לתלויים. בדין ההולנדי לעומת זאת, ילדים הם יורשים מוגנים שלא ניתן לפגוע בחלקם. בית המשפט העליון דחה את קביעת בית המשפט המחוזי כי יש לקחת בחשבון כי רצונה של המנוחה היה להחיל על צוואתה את הדין הישראלי גם אם נכון הדבר וקבע כי על פי הדין הישראלי מנוח אינו יכול לבחור בדין שיחול על ירושתו. למעשה אומר בית המשפט- המחוקק הישראלי בחר לכבד את החוק במקום מושבו של הנפטר ואת הערכים המועדפים באותו מקום מושב ומתוך כיבוד המדינה הזרה, מדינת ישראל לא תכריע על סמך הערכים שלה לגבי מישהו שמקום מושבו היה במדינה אחרת בעת פטירתו. (2)

 

מקרה אחר בו נתגלעה מחלוקת על מרכז חייו של אדם לצורך קביעת הדין שיחול על ירושתו, דובר על זוג אנשים מבוגרים שעלו לישראל מצרפת בשנת 2016, הבעל נפטר זמן קצר לאחר העליה. הבנות שרצו להחיל את הדין הצרפתי שכן הדין הצרפתי משריין את זכויות הילדים באופן שווה, טענו שעלייתו של אביהן לישראל נעשתה באופן פיקטיבי ומטעמים פיסקליים אדמיניסטרטיביים ובפועל מרכז חייו בעת פטירתו היה בצרפת. בית המשפט קבע שכל המסמכים עליהם נסמכה האלמנה כדי להוכיח את מרכז חייו והקשורים לעלייתו קרי תעודת עולה, תעודת זהות, מענק קליטה וחברות בקופח, נמסרו לו בשדה התעופה בחבילה אחת וזאת מכוח היותו יהודי ומכוח חוק השבות ועל כן הוא רואה בהם יחדיו מכלול אחד. האלמנה לא הביאה הוכחה על כוונה להשתקע בישראל, חשבונות הבנק של המנוח ואלמנתו בצרפת, לרבות כספות שהיו בבעלותם נותרו פעילים, בית מגוריהם בצרפת לא הושכר, הנוטריון הצרפתיה שעסקה בהוצאת צו הירושה בצרפת בעניין המנוח כתבה במסמכים הנוטריונים שם שמקום מושבו בצרפת וכי הוא נחשב כתושב צרפת גם מן ההיבט המיסויי.

 

המנוח לא מכר את נכסי הנדלן שלו בצרפת, נכסים נוספים שהיו בבעלותו מעבר לבית המגורים, בני הזוג לא הביאו מכולה לישראל עם כל חפציהם. בנוסף בית המשפט קיבל את טענת הבנות ולפיה עלייית המנוח לישראל נועדה לשחרר חשבון בנק שהאב פתח בישראל בעבר ואשר הוגבל מכוח חוק ישראלי שאפשר להקפיא חשבונות של תושבי חוץ שלא מילאו אחר הוראות האמנה הבינלאומית של ארגון ה oecd לעניין שקיפות בינלאומית של חשבונות בנק והעברת מידע בין מדינות לגבי תושבי חוץ אשר הינם בעלי חשבונות בנק בתחומן. הוכחה גם סמיכות זמנים בין מועד חתימת האמנה על ידי מדינת ישראל והעליה לישראל. יצוין שהוגש ערעור על פסק הדין אך הוא נדחה.

 

המונח מקום מושב ומבחן מרכז החיים של אדם מופיע גם בתחומי משפט נוספים. דוגמא מובהקת הינו פסק הדין בענין בר רפאלי, שם נדחתה טענתה שלא היתה תושבת ישראל. ביהמ"ש ניתח את המונח תושב ישראל בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה לשם קביעת מרכז חייו של אדם וקבע פרמטרים שיש לקחת בחשבון ובהם : מקום ביתו הקבוע, מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו מקום עיסוקו הרגיל, או מקום העסקתו הקבוע, מקום האינטרסים הכלכליים הפעילים המהותיים שלו.

 

ההסדר האירופאי בענייני ירושה מאוגוסט 2015 מאמץ אף הוא את הכלל לפיו הדין החל על ירושתו של אדם הוא הדין של מקום מושבו ביום הפטירה, למעט חריגים.

 

ההסדר מאפשר לאזרחים מהאיחוד אירופאי ב- 28 מדינות למעט 3 מדינות (בריטניה, דנמרק ואירלנד שלא וחתמו על ההסדר), לבחור את הדין שיחול על עיזבונם. ההסדר קובע כי אזרח ותושב אירופאי שיש לו אזרחות נוספת של מדינה אחרת יוכל לבחור להחיל על עזבונו את הדין של אותה מדינה אחרת גם אם מדובר במדינה שאינה צד להסדר. למה הסדר זה מעניין אותנו? כי הוא יכול לחול על כל תושב ואזרח ישראל שעבר להתגורר באירופה, וכן על כל תושב ואזרח אירופאי שקבל גם אזרחות ישראלית.

 

לדוגמא אזרח ותושב בלגיה שהוא גם ישראלי יוכל לבחור להחיל על עזבונו את הדין הישראלי הגם שהוא חי בבלגיה ונכסיו בבלגיה ובאופן זה להתחמק ממוסד הירושה המוגנת.

 

אחת הסיבות לבחירת הדין הישראלי הנה כאמור האפשרות לחופש ציווי. בבלגיה ובמדינות אירופאיות נוספות לעומת זאת קיימות מגבלות על הזכות להוריש. הילדים הינם יורשים מוגנים שלא ניתן לפגוע בחלקם. לכן, מוריש צרפתי ישראלי אשר מעוניין מכל סיבה שהיא שלא להוריש ליורשיו החוקיים על פי הדין הצרפתי יוכל לבחור להחיל על צוואתו את הדין הישראלי. מבחינה צורנית נדרש כי הדבר יוסדר היטב בצוואתו קרי עליו לציין בצוואתו כי הוא דורש להחיל עליו את הדין הישראלי.

 

לפי אותה אמנה אירופאית, במקרה שבו אדם עזב את המדינה האירופאית ועבר להתגורר במדינה אחרת כגון במקרה שעשה עליה לישראל ולא ויתר על אזרחותו האירופאית ואף הותיר נכסים שם. אזי יש במהלך 5 שנים מיום העזיבה סמכות לאותה מדינה לדון בירושה של אותו אדם.

 

חריג לכלל הבסיסי של האמנה לפיו הדין החל הוא דין מקום המושב בעת הפטירה יחול במקרה בו אדם גר במדינה פלונית, אבל בפועל יש לו קשר הדוק הרבה יותר עם מדינה אחרת. במקרה כזה ובכפוף להוכחה, ניתן יהיה להחיל את הדין של המדינה עימה יש לו זיקה הדוקה יותר.

 

עם זאת, בעידן הגלובלי, קיימת תופעה של אנשים שחיים בין שני מדינות או שחיים במדינה כלשהי מטעמים מסויימים כגון מיסויי ובפועל הינם קשורים למדינה אחרת. במקרה כזה ובמקרה של מחלוקת בין היורשים לגבי אופן חלוקת העזבון של אדם כזה, מומלץ להזדרז לפתוח את הליך הירושה באותה מדינה שחפצים להחיל את דיניה, בין אם בישראל ובין באירופה. שכן הדין שיחול יהיה שונה אם ההליך יחל בישראל או במדינה האירופאית. לדוגמא אזרח ותושב צרפת שקיבל אזרחות ישראלית גר בישראל מטעמי מיסוי בלבד, בעוד אם יורש אחד יתפוס סמכות בבית המשפט הישראלי אזי בית המשפט הישראלי יכול לקבוע שמקום מושבו בעת מותו היה בישראל ויחיל את הדין הישראלי. מאידך אם התיק יפתח במדינה האירופאית על ידי היורש האחר, יוכל אותו יורש להוכיח כי למנוח יש קשר הדוק יותר עם המדינה האירופאית ולדרוש להחיל את הדין של אותה מדינה.

 

יצויין שכל הנושא של מקום מושב מקבל בעידן של היום (עם החרגה של תקופת הקורונה) אספקט חדש. כך לדוגמא ב- 2001 קבע בית המשפט בעניין כלשהו כי לאדם יכול להיות רק מקום מושב אחד. מנגד כיום יש כבר פסק דין שקובע שלאדם מסויים לא היה מקום מושב כלל. (5)

 

1) ע"א 587/85 תמר יוסף שטרק נ' ברוך בירנברג, מא(3) 227

2) בע"מ 594/04 היועץ המשפטי לממשלה, האפוטרופוס הכללי נ' פלונית, נט (3) 297

3) ת"ע (משפחה ירושלים) 17687-06-17 ש.י.ח נ' א.מ

4) Regulation (EU) No 650/2012 of the European Parliament and of the Council of 4 July 2012 on jurisdiction, applicable law, recognition and enforcement of decisions and acceptance and enforcement of authentic instruments in matters of succession and on the creation of a European Certificate of Succession.

5) פסק דין אמנת האג עמ"ש 23688-07-14.

  

מאת עו"ד ליאן קהת, ליאן קהת, משרד עורכי דין נוטריון