ככל שתוחלת החיים עולה, וככל שההון שנצבר בידי משפחות גדל ונעשה מורכב יותר – מתרבים הסכסוכים בין יורשים. חלק משמעותי מן הסכסוכים הינם סכסוכים בין ילדי המנוח/ה מהנישואים הראשונים, לבין בת/ן הזוג האחרון. במקום שישררו יחסים טובים בין מי שמסייע/ת להורה המבוגר ומפיג/ה את בדידותו לבין ילדיו - נוצרים מתחים וחשדות, הכול מתוך חששות שבן/ת הזוג החדש ישפיעו על ההורה שנחלש, להעביר להם מרכושו - בחיים או לאחר פטירה. מכשיר הצוואה לא מונע היווצרותם של סכסוכים שכאלה. ידוע לכל שצוואה ניתנת לשינוי בכל עת. גם אם הורה יפקיד צוואה לטובת ילדיו בידיהם - לא תהיה להם וודאות שהוא לא ישנה אותה ללא ידיעתם, והצוואה האחרונה היא הגוברת. החששות מלחץ והשפעה של בן/ת הזוג על ההורה, התלוי פעמים רבות  בבן זוגו – להוריש לאחרון את רכושו, גורמים פעמים רבות ללחץ על ההורה המבוגר מצד ילדיו - להעביר להם את רכושו בעודו בחיים. זאת על אף ששנות החיים האחרונות עשויות להביא עימן הוצאות כבדות לדיור מוגן ואחרות שההורה יידרש להוציא. מעבר לכך, החשדות וחוסר הוודאות מעכירים פעמים רבות את היחסים בין הצדדים, ולעיתים אף מביאים לפרוד שלא מועיל לאיש ובוודאי לא להורה.

מעבר לכך, בצוואה אדם יכול להוריש רק את קנייננו. לפיכך, צוואה איננה יכולה למנוע טענות מצד האלמן/ה/ידוע/ה בציבור: שהרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים ודירת המגורים – מחציתו שייכת לו/ה, והצוואה לא תקפה ביחס למחצית זו. טענות כאלה ניתן למנוע באמצעות הסכם ממון שאושר כדין, אולם במקרים רבים לא נעשה הסכם ממון בתחילת היחסים, ובמהלכם יש קושי בכריתתו מתוך חשש שהדבר יעיב על היחסים. בנוסף, קיימת שאלה: האם הסכמי ממון המתייחסים לאופן שבו יחולק הרכוש - לא רק בפרוד אלא גם לעת פטירה – תקפים, לאור האיסור על הסכמי ירושה הקבוע בסעיף 8 לחוק הירושה. בעניין זה קיימת פסיקה סותרת של בתי המשפט השונים, ומפסק דין אחרון של השופט ניל הנדל מבית המשפט העליון, משתמע לכאורה, שההוראות בהסכם ממון הנוגעות לפטירה – בטלות.

מהו איפוא הפתרון שיוכל למנוע מראש סכסוכים כואבים ויקרים, ושימנע לחצים מצד זה או אחר על ההורה המבוגר לגבי צוואתו ו/או להעברת רכושו בעודו בחיים לאחרים. מהו הפתרון שישרה וודאות ורוגע ויפיג חשדות? שאלה זו מתעוררת לא רק ביחסים בין ילדים מנישואים קודמים לבן זוג, אלא גם בין הילדים - בינם לבין עצמם - בפרט כשאחד מהם קרוב ומסייע יותר להורה, וההורה תלוי בו יותר מבאחים האחרים.

סעיף 8 לחוק הירושה קובע: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם- בטלים". מטרתו של סעיף זה שנחקק לפני שנים רבות היתה : שמירה על עיקרון היסוד בדבר זכותו של אדם לשנות את צוואתו בכל עת. ברגע שאדם מתחייב בהסכם לגבי ירושתו – הוא כבר לא יכול לחזור בו מהתחייבותו ללא הסכמת הצדדים האחרים להסכם.

כבר לפני שנים רבות נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, שיש לפרש את סעיף 8 הנ"ל - בצמצום, מאחר והוא פוגע בחופש החוזים. ניתן גם לגרוס שהסעיף הנ"ל פוגע בחופש הקניין המוגן בחוק יסוד. אם אדם בוגר, מתוך הבנה ומחשבה צלולה – מעוניין להתחייב ביחס לאופן בו יתחלק רכושו ביום מותו, בידיעה שהתחייבותו מחייבת ובלתי הדירה – מדוע שלא לאפשר לו זאת? ברם כל עוד המחוקק לא שינה את החוק - קיים קושי.

פתרון אחד שנמצא בפסיקה הינו ההבחנה הלא תמיד פשוטה, בין הסכמים ביחס לזכות הירושה – בטלים, לבין הסכמים ביחס לנכסי העיזבון – תקפים. לדוגמא: הורה שיגיע להסכם עם ילדיו, שרק הם ירשו אותו ואילו בן זוגו שאינו אביהם, לא יירש דבר – הסכם שכזה חסר תוקף לאור סעיף 8. לעומת זאת, אם ההסכם יקבע שנכסים מסוימים יקבלו הילדים, ונכסים מסוימים בן הזוג – הסכם שכזה יהיה לכאורה תקף.  

ברוח זו ניתן לגרוס שהפתרון הרצוי, גם מבחינת האיסור שבחוק הירושה הינו: הסכם שהצדדים לו הינם היורשים הפוטנציאליים, ללא המוריש. חוק הירושה מתיר הסכמי ירושה בין יורשים, ואף איננו דורש את אישור ביהמ"ש לצורך תוקפם. חופש החוזים מאפשר כריתת הסכמים בין יורשים פוטנציאליים, גם לפני הפטירה. אם במקרה הנ"ל, הילדים מהנישואים הראשונים, יגיעו להסכם עם בן/ת הזוג, או בינם לבין עצמם במקרה של חשש להעדפה של אחד הילדים - כיצד יחולק ביניהם רכוש ההורה לאחר מותו - הסכם שכזה היה וינוסח כהלכה, אמור להיות תקף לאחר הפטירה, גם אם תהיה צוואה המחלקת את הרכוש באופן שונה מהמפורט בהסכם. בכך הסרנו את החששות מפני לחצים מצד זה או אחר לנסח צוואה כזו או אחרת ו/או להעביר רכוש בחיים, וכל הצדדים יוצאים נשכרים. אמנם, לא בהכרח יהיה קל להגיע להסכמות - איזה רכוש יקבל כל צד, אך בעת שההורה בחיים ולכל הצדדים אינטרס בשימור יחסים טובים לטובת ההורה ובהתאם לרצונו - הדבר יהיה קל יותר מאשר ביום שלאחר מות ההורה, בו לא יהיה קיים אינטרס שכזה, ואז "במלחמה כמו במלחמה".