לאחרונה, בתיק פלונית, פלונית ופלוני נ' קדימה מדע-חינוך לחיים בע"מ (להלן, "קדימה"), בית המשפט העליון (בשבתו כבית משפט לערעורים) דן בשאלה האם עילת תביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות נכללת בסוג העניינים בגינם ניתן לנהל תובענה ייצוגית.

חוק חינוך חינם לילדים חולים מטיל על המדינה חובה לספק חינוך חינם לילדים חולים, כאשר משרד החינוך מספק שירותים אלה באמצעות קדימה מדע-חינוך לחיים בע"מ, שהינה חברה לתועלת הציבור העוסקת בתחום החינוך. המערערים (תלמידה והוריה) הגישו בקשה לאישור תובענה כייצוגית שעניינה בטענה כי שמות התלמידים והמורים העושים שימוש בשירותי חינוך חינם מכוח חוק חינוך חינם לילדים חולים דלפו מאתר הלמידה מרחוק שבאמצעותו ניתנו השירותים על ידי קדימה. לטענת המערערים, הדבר מהווה, בין היתר, הפרה של הוראות חוק הגנת הפרטיות. הקבוצה אותה המערערים מעוניינים לייצג היא ציבור התלמידים והמורים ששמותיהם נחשפו כאמור. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לתבוע את קדימה בגין הפרה של הוראות חוק הגנת הפרטיות על דרך של תובענה ייצוגית מאחר ועניין זה לא נכנס לגדר העניינים הקבועים בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. על פסק דין זה הוגש הערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון הבהיר כי המחוקק הגביל את עילות התביעה בגינן ניתן לנהל תובענה ייצוגיות רק לאלה הכלולות בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות או בהוראת חוק מפורשת, כך שנוצרה רשימה סגורה של עילות תביעה בגינן ניתן לנהל תובענה ייצוגית. עילת התביעה המרכזית לה טוענים המערערים היא פגיעה בפרטיות בניגוד לחוק הגנת הפרטיות. הפרה של חוק הגנת הפרטיות אינה נזכרת בתוספת השנייה, ועל כן לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית בגין כל טענה להפרת חוק זה. ניהול תובענה ייצוגית בגין פגיעה בפרטיות יתאפשר רק באותם מצבים בהם פגיעה זו מבוצעת במסגרת אחת ממערכות היחסים המפורטות בתוספת השנייה: עוסק-לקוח, מבטח-מבוטח, בנק-לקוח, עובד-מעביד וכיו"ב.

בית המשפט העליון קבע כי על מנת שהתובענה תכנס תחת הפרט הראשון לתוספת השנייה ("עוסק-לקוח", קרי "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו") לא די בכך שהגורם נגדו מבקשים להגיש תביעה ייצוגית מתנהל כ"עוסק", אלא יש לבחון האם התביעה בה מדובר נובעת ממערכת יחסים בין עוסק-לקוח. בית המשפט העליון קבע כי המסגרת הנורמטיבית במסגרתה זכאים התלמידים לשירות המסופק על ידי קדימה נובע משירותים הניתנים במסגרת ציבורית-שלטונית (מדובר על קבלת שירותי הוראה ולימוד אותם מחויבת המדינה להעניק על פי דין וללא עלות עבור הנהנים מאותם שירותים) וכי קדימה אינה מעניקה שירותים אלו במסגרת פעילות מסחרית-פרטית. רק ככל שהרשות הציבורית מבצעת פעילות מסחרית-פרטית (להבדיל מפעילות שלטונית-ציבורית) יש לראותה כ"עוסק".

הכרעה זו מדליקה נורה אדומה ומדגישה את הצורך כי המחוקק יתקן את חוק תובענות ייצוגיות ויאפשר הגשת תובענות ייצוגיות גם במקרים כגון זה שנידון בפסק דין זה. בעידן בו מידע אישי רב נאסף על ידי גורמים שונים, לרבות גורמים שלטוניים, והצורך בשמירה ואבטחה על מידע אישי מפני פריצות והדלפות גובר, כל גוף, באשר הוא, ובכל כובע בו הוא מעניק את שירותיו, צריך לנקוט בכל האמצעים הנדרשים על מנת להגן על מידע זה. חשיפה לתביעות ייצוגיות מהווה אמצעי הרתעה יעיל לצורך קיום הוראות הדין. בטווח הרחוק רצוי, כמובן, למנוע סחף של תביעות ייצוגיות כנגד המדינה. אולם, בשלב זה נראה כי כלי התובענות הייצוגיות הוא האפקטיבי ביותר לעיצוב פרקטיקות פרטיות נכונות וצודקות בהעדר זמינותם של כלי אכיפה וסנקציות מספיק אקטיביים בדין המצוי.

 

נכתב על ידי עו"ד אלה טבת, שותפה ומנהלת את מחלקת קניין רוחני ופרטיות במשרד GKH