כדי להשיג מטרה זו, קובע החוק שאם אדם ננשך על ידי כלב - חייב יהיה בעל הכלב לפצות את הננשך אוטומטית, בלי שום קשר לשאלת הרשלנות. כלומר: אחריותו של בעל הכלב לכל נזק שהכלב גורם היא אחריות למעשה כמעט מוחלטת.
מדוע "כמעט" מוחלטת? כי החוק הכיר במקרים מסוימים בהם תהיה לבעל הכלב הגנה מפני תביעת הנפגע, ובכל זאת הוא לא יחויב בפיצויים. יש לציין שהמקרים הללו מעטים ומוגבלים מאוד. המקרה הראשון הוא של התגרות בכלב מצד הנפגע. אם הנפגע התגרה בכלב, והכלב נשך אותו בתגובה - יוכל בעל הכלב להתגונן בבית-המשפט בטענת ההתגרות.
הגנה נוספת היא, מקרה שבו הנפגע תקף את בעל הכלב או את בן משפחתו הקרוב. גם במקרה כזה, תהיה לבעל הכלב טענת הגנה טובה כנגד תביעת הנפגע.
המקרה השלישי הוא הסגת גבול בחצרו של בעל הכלב. כלומר, אם הנפגע נכנס לחצר של הבעלים ללא רשות ותוך הסגת גבול, וכלבו של הבעלים ששהה בחצר תקף אותו - יוכל בעל הכלב להתגונן מפני תביעת הנפגע בטענה כזו.
נשמע פשוט? אז זהו, שלא. בתי המשפט נאלצו לדון בשאלות רבות הנובעות מהגדרות אלה. כך למשל, עלתה השאלה מיהו "בעל הכלב"? החוק מגדיר את בעל הכלב כמי שמחזיק בו דרך קבע. ומה לגבי שכן שהתנדב להשגיח על הכלב בזמן שבעליו נסעו לחופשה? האם ניתן להטיל על שכן כזה אחריות לנשיכת הכלב בזמן שהיה ברשותו? בתי המשפט השיבו לשאלה זו בשלילה. הרציונל הוא שיש להטיל את האחריות לסיכון למי שאחראי על יצירת הסיכון. לא ניתן להעביר את החובה לשמור על הכלב לשכן טוב שהתנדב לשמור עליו. עם זאת, מי שהחליט להחזיק בכלב זמן ממושך, וגם אם הכלב הגיע לידיו רק לפני מספר ימים – עליו דווקא כן תוטל אחריות בגין נשיכת הכלב.
שאלה נוספת שהעסיקה את בתי המשפט היא מהי "התגרות" בכלב? האם יש משמעות לכוונתו של הננשך להתגרות בכלב? הרי יתכן שהוא בכלל לא התכוון להתגרות בו, ואולי הוא רק ניסה ללטפו. האם במקרה כזה תהיה הגנה לבעלים והנפגע לא יקבל פיצוי? מאחר שלא ניתן לברר עם הכלב את תחושותיו לפני הנשיכה, ואם חשב שמתגרים בו או לא, נקבע כי בית-המשפט יבחן כל מקרה לגופו ויעריך אם התנהגותו של הנפגע הייתה כזו שמהווה "התגרות" ומצדיקה הגנה לבעלים, או שאינה התגרות ומצדיקה פיצוי.
כך למשל, במקרה שהגיע לדיון משפטי, הביא אחד מעובדיו של בעל כלב, מים לכלב ביום חם, והותקף על ידי הכלב. בית-המשפט פסק כי גם אם העובד התנהג בחוסר זהירות, ואפילו אם בעל העסק הזהיר את העובד שלא להתקרב לכלב - לא ניתן לראות בפעולתו של העובד "התגרות" בכלב כהגדרתה בחוק, ובעל העסק חויב בפיצויים לעובד שנפגע.
מקרה מעניין נוסף שנדון בבתי המשפט ואפילו הגיע לבית המשפט העליון היה מקרה שבו להקה גדולה של כלבים מסוכנים (דוברמנים) שרק אחד או שניים מהם היו בבעלות ידועה, רדפו אחרי עובר אורח והרגו אותו. טענת ההגנה של הבעלים הידועים היתה שלהקה גדולה של כלבים רובם כלבים משוטטים או של בעלים לא ידועים השתתפו יחדיו במעשה, ואין כל הוכחה שדווקא הכלבים שלהם השתתפו בהריגה, וגם אם השתתפו, צריך לחלק את הפיצויים ביחס שווה בין כל הכלבים שהשתתפו במעשה. טענתם נדחתה על ידי בית המשפט והם חויבו לשלם את הפיצויים במלואם לעיזבון המת. ההיגיון היה שדי בכך שכלביהם של בעלים שהיה ידוע השתתפו במעשה כדי לחייב אותו לשלם את מלוא הפיצויים.
חשוב לציין כי לפי החוק, אחראי בעל הכלב על כל סוג של התנהגות שמקורה בכלב. גם פגיעות שנגרמות לא על-ידי "נשיכה" ואפילו לא על-ידי מגע פיזי! גם אם כלב קפץ על אדם אחר, והפיל אותו או ופצע אותו – בעל הכלב יחויב בפיצויים. אפילו הבהלת עובר אורח על-ידי נביחה חזקה ופתאומית, שגרמה לנפילתו, הצדיקה מתן פיצויים. כך גם חויב בעל כלב לפצות אדם שברח מכלבו ותוך כדי בריחתו נפל ונפצע.
עוד קבעו בתי המשפט שהתנהגותו של הכלב לא חייבת להיות תוקפנית, וגם אם גרם לנזק תוך כדי משחק או שובבות - גם אז יחויב בעל הכלב בפיצוי.
לסיכום: החוק מחמיר מאוד עם בעלי כלבים בכל הנוגע להשגחה עליהם. בעלי כלב חייבים בעצם לפצות כמעט את כל מי שנפגע מהכלב (בין אם מדובר בנשיכה, בקפיצה, ברדיפה או אפילו במשחק). טענות ההגנה של בעלי כלבים כנגד תביעותיהם של נפגעי כלבים הן מעטות ומחמירות מאוד. לכן מומלץ לצאת עם הכלב אך ורק כשהוא קשור ברצועה באורך מתאים ופיו מכוסה בזמם. חובה לגלות ערנות לכל התנהלות הכלב ולהיזהר לא לתת לו להתרוצץ חופשי. לא יזיק לעשות ביטוח מתאים אשר יכסה את נזקי גוף אשר עלולים להיגרם על ידי הכלב, כי אחרת יאלץ בעל הכלב לשלם את הנזק מכיסו הפרטי.
