בשנים האחרונות, התחזקה בקרב חלק ממקבלי ההחלטות בישראל תפיסה לפיה הטלת הביצוע של פרויקטי תשתית על המגזר הפרטי מהווה התחמקות של המדינה מחובתה לספק שירותים חיוניים, מקדמת בעיקר את האינטרסים של "הטייקונים", ובסופו של דבר פוגעת בציבור, הן מבחינת האיכות של התשתית המועמדת לרשותו והן מבחינת מחיר השימוש בה. נראה, כי התבססות רעיונות אלה קשורה בטבורה למחאה החברתית שפרצה בארץ בקיץ 2011, ולשיח החברתי-כלכלי שהפך מאז לנושא הדומיננטי ביותר בסדר היום הציבורי, לרבות במערכת הבחירות שהסתיימה לפני מספר חודשים.

באוגוסט 2010 הודיעו נציגי המדינה ל- MTS, הזכיינית הפרטית שנבחרה לביצוע פרויקט "הקו האדום" של הרכבת הקלה בגוש דן, כי המדינה החליטה לבטל את הסכם הזיכיון שנחתם בין הצדדים. ברקע לביטול הזיכיון עמדה דרישת הגורמים המממנים כי המדינה תיטול על עצמה סיכונים נוספים ותשלם לזכיין תשלומים נוספים אשר היקפם הכספי מוערך בכ- 500-600 מיליון שקל. אף גורם מצד המדינה לא הסכים להיעתר לדרישות אלה, בשל החשש לסטייה מעקרונות דיני המכרזים. חודשים ספורים לאחר מכן, אישרה הממשלה את ביצועו המחודש של הפרויקט באמצעות חברת נ.ת.ע הממשלתית. גורמים רבים בירכו על ההחלטה, וציינו כי "השוק הפרטי נכשל".

ההמשך שלאחר הלאמת פרויקט "הקו האדום" ידוע: תחת ניהולה של נ.ת.ע, עלות ההקמה של "הקו האדום" זינקה, על פי דו"ח מבקר המדינה, מ- 10.8 ל- 17.33 מיליארד שקל, עוד בטרם החלו עבודות החציבה התת-קרקעית (כאשר הזרוע עוד נטויה). לוח הזמנים להשלמת הפרויקט נדחה שוב ושוב, עד ל- 2022. ליקויים התגלו בהתקשרויות עם ספקים ויועצים, וכנגד התנהלותם של בכירים בחברה עלו טענות שונות, ובהן חשד לפלילים. הלאמת "הקו האדום" תפגע כמעט בכל אחד ואחד מאתנו. גלישת העלויות תצטרך להיות ממומנת מתקציב המדינה, על חשבון שירותים אחרים לאזרח. העיכוב הענק בלוח הזמנים יגרום לדחיית פתיחתו של הקו לתנועה, ויבטיח כי גם במשך השנים הקרובות ציבור הנהגים והנוסעים "יבלה" חלק גדול מדי משעות היממה בפקקים, תוך פגיעה בפריון במשק.

עד כמה שיהיה זה מצער לומר, התוצאות הללו אינן מפתיעות. נציגי המדינה, חרף כל רצונם הטוב, אינם מחזיקים ביכולות מקצועיות המתקרבות ליכולות התכנון והביצוע העומדות לרשות המגזר הפרטי. הזכיינים הפרטיים יודעים לתכנון ולהקים פרויקטים במחיר זול יותר ובלוח זמנים קצר יותר. כאשר המדינה דואגת לספק להם תמריצים מתאימים – גם איכות הביצוע שלהם גבוהה יותר.

במודל של שיתוף בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי, כל אחד מהצדדים נוטל על עצמו את הסיכונים שהוא יודע להתמודד עמם בצורה טובה יותר. לדוגמא, בעוד שהזכיין הפרטי אחראי לתכנון ולביצוע, המדינה יכולה לסייע בקידום תהליכים תכנוניים הכרוכים בבירוקרטיה סבוכה או לספק לפרויקט הגנה מפני אירועים שאינם בשליטת הזכיין, כגון מלחמה ואירועי טרור. ניהול סיכונים באופן זה יעיל יותר ממודל בו כל הסיכונים מוטלים לפתחו של רק צד אחד. אכן, הזכיין הפרטי נהנה מהרווח הגלום בביצוע הפרויקט. יחד עם זאת, עשיית רווח עדיין אינה פשע (בוודאי במקום שבו יש סיכון), וחשוב מכך – הזכיין אינו היחידי שנהנה. הוזלת המחיר הכולל של הפרויקט וקיצור לוח הזמנים משרתים בסופו של דבר גם את הציבור.

ביצוע פרויקטי תשתית בשיתוף המגזר הפרטי מוריד את נטל המימון (כולו או חלקו) מתקציב המדינה, ומעביר אותו אל המגזר הפרטי. במקרה של פרויקט המניב הכנסות, כגון כביש אגרה, מערכת להסעת המונים או תחנת כוח המוכרת חשמל למפעלים, הכנסות אלה תשמשנה להחזר החוב שהועמד לטובת הקמת הפרויקט. את הסכום שנחסך מתקציב המדינה ניתן יהיה להפנות למטרות לא פחות חשובות, כגון חינוך ורווחה.

סירובה של המדינה לשלם לזכיינית הפרטית תשלום נוסף של כ- 500-600 מיליון שקל בפרויקט "הקו האדום", הוליד את העברת ביצועו של הפרויקט לידי נ.ת.ע., ובאופן אירוני גרם לכך שהמדינה מוצאת את עצמה כיום משלמת לפחות כ- 6.5 מיליארד שקל עודפים. אילו גישה זו הייתה מאומצת ע"י המדינה בפרויקטים אחרים, כביש 6, מנהרות הכרמל, כביש 431 , וככל הנראה גם מתקני ההתפלה באשקלון, פלמחים, חדרה ושורק ועוד פרויקטים רבים אחרים, כלל לא היו מוקמים. פרויקטים אלה אמנם עלו למשלם המיסים סכומי כסף לא מבוטלים והצריכו מידה של התגמשות מצד המדינה ביחס לתנאי המכרז המקוריים, אך בסופו של דבר הם קמו, ואין היום חולק על תועלתם הציבורית העצומה.

חבל שבארבע השנים שמאז פרוץ המחאה החברתית, חלה ירידה חדה במספר פרויקטי התשתית שקודמו על ידי המדינה בשיתוף המגזר הפרטי. נראה, כי מגמה זו נובעת בין היתר מהחשש כי הטלת ביצוע פרויקטים כאלה על זכיינים פרטיים, אשר יפיקו מכך רווח, תעורר ביקורת מצד התקשרות והציבור, הקורס תחת הנטל יוקר המחייה ומשבר הדיור ואשר סבלנותו כלפי הפער ההולך וגדל בין עשירים לעניים עומדת לפקוע.

ניתוח מעמיק יותר של הניסיון אשר נצבר כאן בפרויקטים מסוג זה יראה, כי פרויקטים בשיתוף המגזר הפרטי אינם עומדים בסתירה לסדר היום החברתי, אלא דווקא מקדמים אותו. לפיכך, נקווה כי הממשלה הנכנסת תדע להכיר ביתרונות הגלומים בביצוע פרויקטים בשיתוף המגזר הפרטי, ולא תחשוש מקידומם. כולנו נצא נשכרים מכך.

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין לוי, מי-דן ושות'