מוסד התובענה הייצוגית הוא אחד המוסדות החשובים ביותר במשפט האזרחי, וכלי רב עוצמה שיכול להביא לקידום ערכים חברתיים חשובים. די אם נציין בהקשר זה את העובדה שביטול ההפרדה הגזעית בבתי ספר בארה"ב נעשה באמצעות תובענה ייצוגית שהוגשה כנגד הפרדה זו, והתקבלה על ידי בית המשפט העליון האמריקני [Brown v. Board of Education].

אלא שלאחרונה נעשים ניסיונות לצמצם את השימוש במוסד זה. הדוגמה האחרונה היא תזכיר לתיקון תקנות בתי המשפט (אגרות) שפרסם משרד המשפטים לפני מספר שבועות, לפיו תוטל חובת תשלום אגרה על הגשת תביעה ייצוגית. על פי התזכיר, הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית לבית משפט השלום תחויב באגרה של 12,000 ₪, ובקשה לבית המשפט המחוזי תחויב באגרה של 24,000 ₪. מטרתו המוצהרת של התיקון המוצע היא ל"הוביל להפחתת תובענות סרק וצמצום שיעורן".

הטלת אגרה בסכום כה משמעותי תגביל באופן ניכר את השימוש במכשיר זה, ותמנע גם הגשת תביעות שהן מוצדקות, משום שהתובע לא ירצה לשאת בעלות האגרה. אלא שמי "שאשם" בתיקון זה אינם המתנגדים למוסד התובענה הייצוגית, כי אם דווקא אלה שמנסים לקדם את השימוש בו. הטעם לכך הוא שריבוי תביעות הסרק, אשר גרם למחוקק להתערב, נובע בראש ובראשונה מגישה מקלה מדי של בתי המשפט בכל הנוגע לנטל המוטל על התובע הייצוגי.

קיימת מחלוקת עמוקה בשאלה מה רמת נטל ההוכחה ושיש להטיל על התובע הייצוגי, כתנאי לאישור התובענה כייצוגית. בארה"ב, למשל, לאחר כ – 40 שנים בה נהגה גישה ליברלית בעניין, שונתה הגישה בפסק הדין שניתן בעניין Wal-Mart Stores Inc., v. Betty Dukes, ונקבע כי יש לערוך בדיקה קפדנית של סיכויי התביעה וטענות התובע לפני אישור התביעה כייצוגית. בתי המשפט בארה"ב הבינו שגישה מקלה מדי, מובילה לריבוי תובענות סרק בלתי מבוססות, אשר גורמות לנזק אדיר למשק ומובילות להתערבות של המחוקק. גם בקנדה התחילו להפנים גישה זו, ולהתחיל להטיל נטל כבד יותר על התובע הייצוגי.

בישראל, סוגיה זו שנויה במחלוקת, וטרם הוכרעה סופית. הגישה המקלה שננקטה על ידי חלק מבתי המשפט,  בצירוף הנכונות של בתי המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה "נדיבים" למגישי התביעה גם בתובענות שלא היו מבוססות דיין, הובילו לפרץ אדיר של תובענות ייצוגיות. על פי הנתונים שהוצגו בכנס תובענות הייצוגיות של שנת 2016, בשנה זו הוגשו כ – 1,500 בקשות לאישור תובענה ייצוגית. לצורך ההשוואה, נציין כי בכל אוסטרליה כולה הוגשו בשנת 2016 כ –30 תובענות ייצוגיות בלבד. על פי מקורות לא רשמיים, בשנת 2016 הוגשו בקנדה כ – 60 תביעות ייצוגיות, ובארה"ב כולה כ – 3,100 תביעות ייצוגיות לבתי המשפט הפדרליים. אכן, ניתן להניח שחלק מהפערים בין המספרים נובעים מעודף רגולציה בישראל שלא קיים במדינות אחרות, ואולי גם מנורמות צרכניות קלוקלות שלא מקובלות במדינות אחרות. ייתכן גם שחלק מהפער נובע מהאופי הישראלי החובב התדיינויות.

יחד עם זאת, הפער העצום בין מספר התביעות בישראל לבין מדינות אחרות, בעלות מספר תושבים רב בהרבה, מעורר חשש כבד כי חלק ממנו נובע מהגישה הליברלית יתר על המידה. בתי משפט רבים נוטים לאשר תובענות ייצוגיות שלא בוססו דיין ולא נתמכו בדי ראיות, והדבר מעודד הגשת תביעות שאין להן בסיס ממשי או שלא נעשה ניסיון לבסס אותן, מאחר שהתובעים יודעים שבכל מקרה ייתכן שבית המשפט יאשר אותן. זו בדיוק הגישה שהובילה לריבוי תביעות סרק בארה"ב, ולתיקוני חקיקה בעקבות כך, והיא מובילה לאותן תוצאות גם בישראל. לכן, על מנת למנוע התערבות של המחוקק שתקשה על השימוש במכשיר זה, ראוי שבתי המשפט יאמצו את הגישה האמריקנית (אשר מתחילה להיות מיושמת גם בקנדה), ולא יאפשרו אישור של תובענות ייצוגיות שאינן מבוססות דיין. אם בתי המשפט יעשו את האיזון הנכון בעצמם, לא יהיה צורך בהתערבות חקיקתית, אשר תוביל לבסוף ליותר נזק מתועלת. הקפדה על גישה שכזו גם תוביל לצמצום הגשת תביעות הסרק באופן יעיל הרבה יותר מהטלת אגרה, שתקשה גם על הגשת תביעות מוצדקות.

 

עו"ד אביאל פלינט הינו ראש מחלקת ליטיגציה במשרד יוסי לוי ושות', המתמחה בתביעות ייצוגיות. בחודשים הקרובים עתיד להתפרסם ספר בנושא תובענות ייצוגיות שנכתב על ידו במשותף עם ד"ר חגי ויניצקי.